אני שואלת ברצינות, איך אפשר לרצות להביא יותר מילד אחד אחרי שמגלים כמה קשה זה לגדל ילד? השם ישמור!!! זה כמו לגדל מפלצת, כמה זה קשה!! אני מרגישה שאני סגרתי את הבסטה, די לא מסוגלת יותר, רק רוצה שהוא יגדל וישחרר אותי, זה לא נורמלי, אני עם ילד בן שנתיים והסיוט הזה הולך ומחמיר. חבל שלא אמרו לי כמה זה קשה, כמה שזה הורס את החיים! שונאת להחזיר אותו מהגן, יום יום ההחזרה מדכא אותי עד שנאה, היום השתגעתי כבר ברמות אוףףף פרקתי

מקווה שהוא לא מרגיש את זה . כנראה שהוא מרגיש את מה שאת חושבת/ מרגישה כלפיו וזה בטוח מוציא ממנו דברים לא טובים. בכל אופן גיל שנתיים זה גיל מאתגר . תצלחי אותו . בצורה חיובית . תתני לו מענה . ומשם יהיה הרבה יותר קל והכי רציני תבדקי עם עצמך אם הכל תקין אצלך. זה לא נורמאלי שאמא ככה מדברת על הילד שלה. נצבט לי הלב כשקראתי את הפוסט. תנסי לעשות דברים בשבילך במהלך היום ולקחת אותו בחיוך מהגן . לעשות איתו דברים כייפים שיעשו לכם טוב . ילד זה מתנה מדהימה לצד כל הקשיים מגיע סיפוק ואהבה עצומה אני אמא ל2 תינוקות אחד בן שנתיים ו3 חודש והשני בן 5 חודשים ובחיי שבאלי עוד.

שלי בן שנתיים וחןדש כם יש רגעיפ קשים ויש רגעים מושלמיפ תנסי להנות מזה לפעמים

תזכרי שאת בחרת להביא אותו לעולם לא הוא את צריכה לתת את ה100 אחוז שלך , מה הוא אשם? הרי ברור לך שהוא לא מודע למה שהוא עושה? את זוכרת את עצמך בת שנתיים ? לא נכון ? אבל אל תדאגי התת מודע שלך זוכר הכל. לכן תתייחסי לילד שלך יפה , אם יש לך קושי או ימים קשים תפני לסבתא/ סבא/ חברה / בנזוג/ בייבסיטר וכו ולכי תהני לך.. אם יש דברים ספציפיים שאת מתקשה מולו לא חסר היום גורמי מקצוע להתייעץ איתם וממליצה לך גם את גוגל פשוט לכל שאלה יש תשובה:) ואם צריך גם לכי לטיפול! את אמא שלו את אמורה הכי לאהוב, לגונן ולתת לו את הביטחון לחיים שבחוץ... בבקשה תמצאי פתרון ... אהה וזה בסדר לפעמים לצאת מאיזון הכי חשוב לחזור מהר מאוד לשפיות למען הילד. בהצלחה❤️❤️

שנתיים זה הגיל הכי קשה גם לי יש אחד כזה בבית ואני עוד בהריון שבוע 28 תתעודדי עד גיל 4 הם כמו מחבלים קטנים כמה שקשה לי ככה אני יותר שרופה עליו

גיל שנתיים הוא גיל לא קל ללא ספק אבל שאת מגיבה בצורה כזו זה לא תקין תנסי לדבר עם מישהו ילד זה מתנה מהשם יש נשים שלמרות לילדים תנסי לשחרר ולטעום את הטעם הטוב שבדבר בהצלחה

את לא חייבת להביא עוד ילדים וזה בכלל לא משנה מה אחרות מרגישות. אני כותבת בתור דתייה עם שלישי צמוד בדרך, והיד עוד נטויה בעז״ה, אבל באמת בארץ יש מן טרנד שצריך לספק תשובות ומענות וסיפוק לכל הסביבה, ולא זה ממש לא צריך להיות ככה. תביאי כמה ילדים שאת מרכישה לנכון זה רק שלך בסוף. בלי קשר .. הסיטואציה שאת מתארת היא לא בגבולות הנורמה, ואני מציעה לך לפנות לטיפול מקצועי. וכמו שכתבו לך, ישנה את הנבואה שמגשימה את עצמה, וילדים הם הכי רגישים לזה. כאשר את מצפה מהילדים להתנהגות מסויימת, בלי להיות מודעת את מתנהגת בצורה שמוציאה את זה ממנו. יש לי ילד בן 2.9 לא קל בכלל בכלל, אבל אני תמיד נתפסת איתו רק על הרגעים הטובים ונותנת להם הכי הרבה צומת לב, ולאט לאט בצעדי תינוק, הקושי לאט לאט מתמתן .

אני חושבת שזה יותר את מאשר הוא.. גם אני עובדת על סבלנות עם הילד זה קשה אבל תראי שברגע שאת תהיי יותר סבלנית זה לא יהיה כזה נורא כמו שאת מתארת

גיל שנתיים זה גיל מאתגר, אבל גם הגיל הכי מתוק! הם מתחילים לדבר ומלא רגעים של חכמות וכיף. לדעת להנות מהרגיעים הטובים ולהעצים אותם! אצלך קודם כל! ואגב, הכי קל עם ילד בגיל הזה זה אחים!! מעסיקים אחד את השני

אולי תשחררי מהמילים לגדל מפלצת שנאה דיכאון שיגעון סיוט.אם תמשיכי עם המילים השליליות האלה את תגדלי ילד מתוסכל שבמקום לקבל אהבה יקבל תחושות שהוא עול להורים שלו. ופה הטעות שלך אחותי! יש לי פעוט בן שנתיים ותינוקת בת חודש עם כל הקושי אני מודה לאלוהים שהביא לי את המתנות האלה. והבן שלי הכי מושלם בעולםםם אני והוא יוצאים למסעדות מטיילים אפילו עושים קניות ביחד!! עוזר לי במטבח ועם התינוקת. הכל עניין של גישה!! מה יעזור שתכעסי עליו כל היום במקום להנות ממנו? אולי תסתכלי עליו כאדם ותכבדי אותו. תפני קצת זמן להכיר אותו ותביני שהוא עולם!! תהני ממנו במקום כל התסכול הזה. זה הגיל הכי מופלא שיש יש לנו שיחות מצחיקות פתאום הוא מבין דברים אני באמת נהנת להיות איתו אפילו עולה איתו למתקנים בגינה.

נשמע הכי נכון שאת צריכה ללכת להדרכת הורים. מישהי שתדריך אותך בלי שיפוטיות ותראה לך את הדרך חזרה לבן שלך. גיל שנתיים הוא קשה וחשוב לזכור שזה בסך הכול הילדים שמבינים שהם ישות בפני עצמם, שרוצים עצמאות ולכן זה נראה כאילו נלחמים אבל לא-הם פשוט גדלים :) אם נאפשר להם את זה, ללא חששות, היום יראה הרבה יותר טוב. דיון ושיח ולא ריבים מקלים, הם מבינים הכול.. המצב שלך נשמע לא פשוט, הייתי הולכת לקבל עזרה

ואי כמה אהבה אני נותנת לו, כמה חיבוקים ונשיקות, משחקת איתו כל היום כל רגע פנוי, אפילו הטלפון בצד לא נוגעת בו ואם כן זה רק יחד איתו, הולכים לגינה לשחק, משחקים ביחד בלגו, הכל אני עושה לו, מביאה לו לאכול, אוכלים ביחד, מדברת אילו כל כך יפה ואין ספור מחמאות, אבל יש רגעים ולא מעט שהוא שובר אותייי, גומר תי את הבריאות. בשינה לא רוצה לישוו, לא רוצה להתקלח, לא רוצה לאכול, הכל לא... אני מתה עליו ושרופ. עליו וצוחק. מההתפתחות שלו, אבל שהוא צורח ברחוב ונופל על הרצפה ובוכה צרחות אני נגמרתת בא לי לברוח ולא לחזור, זה קורה רק אחרי שנת צהריים, בזמן הזה עד השינה הוא מפלצת