בנות שממש אחרי לידה איך אתן מרגישות נפשית? איך מסתדרות??

קשוח... בוכה המון במקביל יש הרבה רגעים של אושר והוקרת תודה

היה לי מאוווווד קשה בהתחלה! המחסור בשינה, ההתעסקות הבלתי פוסקת סביב טיפול בקטנטונת, חוסר האנרגיה לבשל ולטפל בבית, ההבנה שבאיזה שהוא מקום החיים שהכרתי כבר אינם (לטוב ופחות טוב), חוסר האנרגיה והזמן לטפל גם בעצמי, הקושי הרב עם זה שעד שסוף סוף אני יושבת לאכול- פתאום בכי חזק מפלח את החדר. המאבק האינסופי עם הקושי בהנקה שבסוף לא הצליחה. אינסוף אתגרים. הסתדרתי רק בזכות זה שבעלי היה איתי בבית ולקח חלק פעיל בטיפול . בדיוק התחילה קורונה והוא היה בחלת. לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלי התמיכה שלו, כי לא הסכמתי לאף אחד להיכנס אלינו הביתה. אף אחד! אפילו לא היה נראה לי קשור שאמא שלי תבוא

זוכרת כמה סבלתי. אחרי 4 וחצי שנים זו התחושה היחידה שאני זוכרת. סבל. לא התחברתי לתינוקת. טיפלתי בה יפה אבל הרגשתי שהחיים שלי הלכו קיבינימט ומעכשיו הם נגמרו. האחיות ביולדות רק הוסיפו עוד יותר לתחושה הזו של כשלון. ההנקה לא הצליחה לי והן דאגו בכל הזדמנות לדחוף עוד יועצת עוד המלצות וכמה זה חשוב ובלה בלה וכל רגע שנתתי תמל הרגשתי זבל. בעלי הסתכל כל פעם במבט של מה נעשה איך נסתדר שזה עוד יותר הכניס אותי ללחץ. פיזית הכל כאב לי. הגוף שלי היה כמו גלי הכל רופס הכל דלדל. תפרים כאבו, ציצי הכל פצעים. קיצר איכסה. הפעם אני מגיעה יותר מודעת יותר מפוקסת מתוכננת ויודעת בדיוק מה אני אעשה.

מסקנה אחת חד משמעית- בלי ים של עזרה זה קשוח עד מאוד! פשוט להיעזר בכולם וכמה שיותר

אבאלהה😱

וואי ואם אין עזרה זאת ממש בעיה .. בקיצור התחלתי להילחץ מכול החוויות כאן

בלי עזרה זה קשה מאוד , אבל אפשרי. ויעידו על כך אמהות חד הוריות ללא מעגלי תמיכה. את לומדת איך לייעל את הזמן ואיך גם לנוח ולטפל בעצמך

לא הייתה לי עזרה, דווקא החלק של להתמודד עם תינוקת ושינה וכו לא היה לי קשה בכלל. מה שהיה קשה זה החלק הנפשי, שכולם מדברים על ההריון על הלידה וזהו. אף אחד לא מדבר מה קורה דקה אחרי הלידה. בשניה הזו שאת שוכבת במיטה ואשכרה כלום לא זז לך בבטן. לא מדברים על זה שאת עלולה לא להתחבר לילד. לא מדברים על זה שאת לא חייבת להתאבד על ההנקה שגם תמל זה מספיק טוב ואין מה להרגיש כשלון. לא מדברים על זה שאת יכולה לפחד להחזיק את התינוק וזה לגיטימי. ואת מפחדת להחליף לו כי מרגיש לך שאת עלולה פשוט להוציא לו את היד או משהו בטעות. אולי זאת הייתי רק אני ואחרות זה שונה אבל נפשית קרסתי כי לא הכנתי את עצמי לרגע של אחרי, גם פיזית שהגוף יהיה חלש והתפרים מאוד כואבים.

סול תודה רבה נתת לי גם פרופורציות שהכל לא ורוד ולהתכונן נפשית איכשהו לתהליך הזה אם אפשר בכלל

האמת ששאלתי אותכן כי אני מרגישה ממש בדיכאון, אמא שלי הייתה אצלי כל השבוע (גרה בצפון) וחזרה אתמול ואני מאז רק בוכה מרגישה שפתאום נשארתי לבד עם הכל כולם חוזרים לחיים שלהם לעבודה לחברים ואני תקועה פה לבד לבעלי יש פה את המשפחה שלו את החברים את העבודה את הלימודים ורק אני לבד המשפחה שלי רחוקה, חברות אין לי פה את העבודה הפסקתי בנוסף יש את הבית ועוד ילדה בת 3 אני רק בת 21 ומרגישה שאין לי חיים אני רק שבוע בתוך זה וכבר נמאס לי להרגיש סמרטטת רואה את כל האינסטגרם כולן מתלבשות יוצאות מצטלמות ונהנות ורק אני מפיג׳מה לפיג׳מה ושלא נדבר על כל הקושי שרשמתן של לטפל בתינוק שרק נולד

רק תזכרי שזה זמני. עוד חודש הדברים יראו אחרת. גם שאת מאוד צעירה. לדוגמא אני עכשיו בת 34 ובחודש הבא צריכה ללדת את השניה, למרות שזהו אצלי סוגרת את הבסטה😁 אבל תחשבי שכשאת מגיעה לגיל 34 הילדים שלך יהיו כבר ממש ממש גדולים ואת מקבלת את החיים שלך בחזרה ותהני מהכל.

מה משתנה בחודש

הגוף שלך משתקם, ההורמונים מתאזנים, הכי הכי חשוב את נכנסת לאיזה שגרה כבר מכירה את התינוק פחות או יותר כבר יושב לך איזה סדר. וכמובן את כבר מתחילה יותר לצאת יותר חוזרת לחיים. אני גם בהתחלה חשבתי שזהו אין לי יותר חיים לכולם קל ורק אני נדפקתי בבית.

אבל איך מתחילה יותר לצאת ולחזור לחיים עם מי אני אצא לבד ועוד עם תינוקת? וגם ככה אני מרגישה שאני פשוט נדפקך בבית

כן ליהי תצאי לבד לפארק, לקניון , תתחילי בסתם להסתובב בשכונה או לקפוץ למכולת לאט לאט תרגישי שזה קל יותר

בינתיים תצטרפי לקבוצות וואטסאפ ופייסבוק של אימהות מהשכונה/עיר שלך, בטוח יש עוד מישהי שהיתה רוצה להכיר אמהות ולצאת ביחד