שגרה. חשובה, אבל שוחקת. כמה עוד אפשר להסתובב סביב עבודה, בישולים, נקיונות וגידול הילדים? לנסות להספיק כמה שיותר משימות, אבל להתפלא שלא נותר זמן לנוח???? איך אפשר לקבל את זה שהזמן שעומד לרשותנו נשאר אותו דבר, אבל כמות הדברים שצריך לעשות בו רק הולכת ועולה? כמה עוד אפשר להחזיק מעמד כשהנפש משוועת למנוחה וריפוי, אבל היחס היחיד שהיא זוכה לקבל זה קצת זמן טלויזיה בין  לבין, וגם זה בחטף? וכעס. הרבה כעס עצמי ואכזבה. מתסכל אותי שאני דוחה בלי הפסקה דברים, אבל למעשה אין לי ברירה כל כך. מטפלת במה שדחוף יותר, וכל השאר נדחק הצידה עד שהופך למספיק בוער בשביל לעלות על סדר היום. מרגישה במרדף אינסופי סביב הזנב של עצמי. הלוואי והיה אפשר לשים את החיים על hold ולצאת לחופש ביקום מקביל. ורק כשנרגיש שהתחזקנו מספיק, לחזור. ממה אתן מקבלות אנרגיה נפשית?

לפני כמה דק התעוררתי משנצ, הסתכלתי על המדיח שצריך לפנות, הסתכלתי על הכביסה שצריך להוריד ולקפל ועל הכיור שצריך לנקות.. ואין כבר כוח. זהו? ככה זה יראה כל החיים? סביב הכלים והכביסות והתחזוקה השוטפת של הבית.. הכל על אוטומט.

זה נשמע מאוד קשה, צריך גם זמן לעצמך ולדברים משמחים ולא רק תחזוקה לבית. בן הזוג עוזר? אנחנו בהריון ראשון אז המצב שונה, אבל מחלקים את העבודה ביננו ולפעמים הכיור יחכה עם כלים או הכביסה תשב בסל כמה ימים לא מקופלת כי אנחנו רוצים לראות סרט או ללכת לשבת בים או משהו. זה בוודאות שונה עם ילדים אבל זה חובה לא פחות מכביסה וספונג'ה, אחרת באמת נשחקים. גם בפועל החיים עוברים ועם מה את נשארת, עם החוויות והתחושות שלך, הבית ימשיך להתלכלך לנצח כך או כך.

מיה, כן. זו רדיפה אינסופית סביב בית, עבודה וציפייה לזמן לבד בשקט. נמאס לי כבר לחשוב מה להכין לאכול, ולתזמן את זה עם משמרות בעבודה אלונה שיהיה המשך הריון קל ונעים, לידה מהירה ובידיים מלאות! בעלי עושה כמיטב יכולתו, אבל עדיין עיקר נטל הבית נופל עלי. היום החלטתי שאני עושה מחאה ופשוט עצרתי הכל. את הכל! הסתגרתי בחדר עם הלבד שלי ונתתי לו להשגיח על הקטנה. אם לא הייתי נטענת בשקט הזה, הייתי מתפוצצת על כל מי שרק הסתכל עלי. עכשיו הוא יצא איתה לטיול אז יש לי קצת שקט בסלון ואני יכולה בכיף להרים רגליים🤣 זה מה שנהיה מהחיים שלי מאז הלידה- חיה מזמן שקט אחד לאחר