פורקת- תינוק בן שנה ו7, חכם, יפייפה, חברותי מאוד, באמת מתוק! עד שעושה משהו "דווקא" כי אמרתי את מילת ה"קסם": 'לא'. או 'אסור'. או סתם כי בא לו... צורח צרחות איימים כי לקחתי אותו ממשחק רק בגלל שלא התחשק לו להקשיב לי ולבוא לבד אחרי שקראתי לו 20 פעמים.. להחליף טיטול לא מתאים לו... והוא צורח כל הדרך עד שמסיימים. כשבדרך הוא בועט חזק עם הרגליים ואני ממש מתקשה להשתלט, שלא נדבר על הכחולים שיש לי ממנו. או למשל, אחרי שאני עושה לו כייף בגן שעשועים, הוא לא מוכן לשבת בעגלה, צרחות אימה ואני פשוט לא מצליחה ונאלצת לסחוב על הידיים 12 קילו 500 מטר עד הבית. במקום שיהיה כייף הכול סיוט מתמשך. נכון שזה גיל קשה, ונכון שהוא לא מתכוון ורגע אחרי הוא מחייך אליי, ובגן הוא ילד טוב ממש, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעות כמה פעמים ביום מזה. מתוסכלת. לא מצליחה להכיל את הקושי ומזלו, שבין לבין, הוא ממתק אחרת בכלל... ממש קשה לי ובערב, כשנרדם, אני מרגישה כמו אחרי מלחמה. אין לי כוחות (גם בעלי עוזר ועדיין..). מתוסכלת כבר בלי סבלנות לשום דבר. 😔

גיל שנתיים הנורא... גם אנחנו שם🥵🥵🥴

לא נעים להגיד אבל זה רק מחריף.... צריך למצוא את הדרכים לשיתוף פעולה ולהמעיט במילים הללו שציינת .. למשל אם הוא מקשקש על הספה עם טוש אז נסי קודם להגיד "אוי אוי אוי אני מזכירה לך שמציירים רק על הדף . יש לך דף ירוק או לבן מה שאתה בוחר " או משהו בסגנון ... כמובן אם ממשיך (הרבה פעמים תופתעי לראות שהם מפסיקים) אז להרחיק או לקחת את הטוש ואם בוכה להסביר למה לקחת ולתת שוב אופציה לבחור בין שני דפים או משהו (את לא מענישה, חשוב להבין) נסי לבחור את המלחמות ולהגיב באמפטיה. אם קשה לו לעזוב את הגינה תגידי לו שאת יודעת שהוא מאוד נהנה ואנחנו נשתדל לחזור שוב מחר ותסיחי את הדעת אם משהו אחר מהדרך. צריך להיות יצירתיים ... לא קל. בני בן שנתיים אני חווה אותו דבר מגיל שנה וחצי . כמה שפחות להיאבק ככה יחלוף מהר יותר . בהצלחה

לתת הרבה בחירה גם בדברים הקטנים מזלג או כפית קוטג' או גבינה לבנה צבע חום או ירוק פאזל או טרקטור עגלה או תלת אופן וכו' וכו' ...

וכמובן חיזוקים חיוביים לא לשכוח ..

תודה רבה מאיה. זה כל כך מתסכל ואינטנסיבי שקשה לי להנות איתו וממנו, אני מסיחה את דעתו ונותנת לו לבחור ובאמת שמשתמשת במילים לא ואסור רק כשממש חייב כי ממש מסוכן... למשל כשאני משחקת איתו, הוא מרכיב פאזלים, ברגע שכבר לא מתחשק לו הוא מטיח את החלקים לכל עבר, זה לפעמים פוגע בי, לפעמים מעיף בכוונה מתחת לספה, מבלי להתעצבן פשוט נמאס לו. ואותי זה מחרפן כי כשזה פוגע בי (ומפה גם חלק מהכחולים שיש לי ממנו) אני אומרת בצורה ברורה שזה לא נעים לי ואז זה כבר דווקא כדי לפגוע.. זה כאילו המשחק החדש שלו וזה מתסכל ברמות כי אותי זה ממש לא מצחיק, ואני מנסה להתעלם והוא ממשיך ומנסה לתת משהו אחר שיסיח את דעתו ולעיתים אך לא תמיד עובד, וכל ההתעסקות ברדיפות האלה, כל הזמן, כל היום, אפשר בסוף היום להשתגע. זה משפיע עליי, מאוד. זה כאילו בלתי נמנע ולא חשבתי שאגיע לתחושות כאלה...

זה חלק מההורות אין מה לעשות. לא תמיד הכל טוב ומלא אהבה .. כשנמאס לו ממשחק והוא מתחיל לזרוק ישר תשיימי את זה ותגידי לו שהבנת שהוא כבר לא רוצה לשחק במשחק הזה ושיבחר משהו אחר, אבל אם הוא ימשיך לזרוק החלקים יאבדו וחבל. אם ממש מאבד את זה תרימי אותו ולכו לחדר אחר ותוך כדי תגידי שאת רואה שהוא עצבני או לא רוצה לשחק אבל את מקבלת מכה מזה שהוא זורק עלייך את המשחק ולכן יצאת מהחדר... וכו' . הנוסח המתאים לך

וכשירגע תחזרו לאסוף את החלקים ולבחור משחק חדש