היי בנות. יש לי תינוק בן חודש. אני מרגישה שאני מתחילה קצת להיכנס לדיכאון.. אני מאוהבת בו כל כך אבל הכל מסביב קשה לי. בן הזוג שלי בעבודה 11 שעות ביום ואני גרה רחוק מההורים והכל ״נופל״ עליי כבר חודש. כמובן שלא ישנה בלילות ובמהלך היום משלימה אולי 20 דק שינה כי רוב היום הוא עם כאבי בטן וגזים ורוצה רק ידיים וציצי.. הבטחתי לעצמי לא להישאב לדאון הזה אבל אני מתחילה להרגיש שזה גדול ממני.. אני מותשת ברמות וקשה לי מאוד פיזית ונפשית. מרגישה שאני היחידה בעולם שזה קורה לה ושל נשים אחרות הכל בה בקלות.. אם יש פה מישהי שחוותה/ חווה דבר דומה אשמח שתכתוב לי איך היא מתגברת או לפחות לשתף בשביל שאדע שזה לא בעיה בי ספציפית.. תודה בנות ❤️

לא חושבת שיש מישהי שלא חוותה קשיים בחודש-חודשיים הראשונים ואף יותר. אנחנו הורמונליות בטירוף ומתמודדות עם תינוק חדש, לומדות תוך כדי תנועה מה צריך לעשות ואיך לטפל בו. כמי שלא הייתה לה עזרה בכלל בתחילת הדרך (גם לא מהבעל שהיה עסוק בעבודה ובלימודים) אומר לך שעם הזמן זה הולך ונהיה יותר קל... בגיל חצי שנה, שכרגע בטח נראה לך רחוק, כבר נהיה כיף :) צריך הרבה סבלנות ולזכור שזה מצב זמני שיילך וישתפר בהדרגה ❤️

אהובה. אני מנסה למצוא את הפוסט שאני כתבתי פה כמה חודשים אחרי שילדתי. זה מממש אבל מממש לא בעיה ספציפית בך ואת חייבת לדעת את זה. כי כשאני כתבתי מישהי הגיבה לי תגובה לא נעימה והייתי בטוחה שאני ״הדפוקה״ היחידה בעולם וזה רק הוסיף על הדיכאון שחוויתי אחרי הלידה. אז זה דבר ראשון. גם אני הייתי רחוקה מההורים, בן הזוג שלי עבד מליון שעות ביום והתינוק לא נתן לישון שניה בלילה וגם לא ביום. דיכאון אחרי לידה זה דבר שהוא לא כל כך מדובר אבל זה קורה וזה בסדר. זאת תקופה קשה באמת קשה. הילד שלי עכשיו בן שנה ושמונה ויכולה להעיד על עצמי עד שהוא לא נכנס לגן (בגיל שנה) היה לי מאוד קשה. הדיכאון כן עבר משהו כמו ארבעה/ חמישה חודשים אחרי הלידה אבל הייתה לי שנה שעד היום אני מספרת לאנשים שזכורה לי כטראומה. את לא לבד אהובה ואת תצליחי את זה ❤️