פוסט פריקה כל החיים גדלתי עם אמא שמצב הרוח שלה היה לפי תנודות מצב הרוח עם אבא שלי. אם הוא עצבני/ הם רבו היא היתה עצובה ועצבנית כל היום, אם היו בטוב והוא היה שמח ככה גם היא. כמובן זה השפיע על כל הבית. שנאתי את זה ברמות והבטחתי לעצמי שלא אהיה ככה. היום אני נשואה ואמא לתינוקת קטנה, אני שמה לב שאם אני רבה עם בעלי או שיש קצר בתקשורת זה משפיע עליי ממש.. אני כל פעם אומרת לעצמי אסור שזה ישפיע עליך ותהיה כמו אמא שלך. אבל לפעמים אני לא שולטת בזה. הגיוני שאם רבים אז יש פחות מצב רוח אבל אני מרגישה שאני מתנהגת כמוה במצבים כאלה ואני פשוט שונאת את עצמי על הדבר הזה. אסור לי להיות ככה ואני פשוט לא מוכנה שזה ישפיע על מצב הרוח שלי ככה. אני כלכך לא רוצה להיות היא ואני הכי שונה ממנה אבל לפעמים תופסת את עצמי בקטנות שמצב הרוח שלי מושפע מבעלי וזה ממש עושה לי חרדה שאני ככה, שזה יעשה רע לבת שלי. איך משנים את זה? מה אני יכולה לעשות? מאז שהילדה נולדה הכל פשוט השתנה ואני אוהבת אותו מאוד ולפעמים כלכך שונאת אותו שרק בא לי לרצוח עליו את החיים ולהגיד לו לעוף לי מהעיניים.. מה אננ עושה לא בסדר.. המחשבות האלה הורגות אותי פשוט אסור לי להיות כמוה. אין לי אף אחד לדבר איתו על זה.. בבקשה תרגיעו אותי שאני נורמלית..

בכל בית יש השפעה אחד מהשני כך גם לגבי מצבי רוח ואנחנו לא שולטות בזה תמיד

גם אני ככה זתומרת עם אנחנו רבים ואני מרגישה צודקת והוא עם הראש בקיר אני יוצאת מדעתי וכל היום עצבנית ועצובה עד שהוא לא בא ומבין את בטעות שלו .. וגם בא לי להרוג מישהו מעצבים שהוא מתנהג ככה אין ספק שזה משפיע על הילדים זה מה שכולם אומרים .. וזה לא בריא לילדים להרגיש את במצב הזה ושהילדה שלי רואה אותי בוכה היא מרגישה והיא עצובה .. זה קשה לישלוט על הכעס אבל חייב לנסות לפחות בישביל הילדים זה השפיע עלייך שהיית קטנה צריך פשוט שזה לא ישפיע על הילדים שלך את לא היית רוצה שהילדה שלך תרגיש כמו שאת הרגשת ככה תכניסי לך לראש ואז אולי זה יעזור כי ברור שנעשה הכול בישביל הילדים שיהיה להם טוב

אתן צודקות כלכך שזה מעלה לי דמעות.. אני יודעת שזה טבעי פשוט העצב הזה לראות הורה עצוב זה היה לי כלכך קשה וזה הדבר האחרון שאני רוצה שהבת שלי תרגיש.. ואני יודעת שאני לא רובוט ואי אפשר לכבות את הרגשות בכפתור ועדיין אני לא מצליחה לשחרר את זה