אני בסערת רגשות אין לי כוח כבר בבקשה אשמח לדעתכן איך אתן הייתן מגיבות כדי להבין האם רק אני ככה אנחנו זוג עם תינוק בן חצי שנה גרים אצל משפחה של בעלי כרגע אין אפשרות כלכלית לעבור לבד אני כל היום בבית איתם ועם הילד והבת שלהם יוצאת עם חבר שלה ישנה אצלו כל השבוע ולא עושה כלום בבית גם כשהיא בבית חמותי מבקשת ממני לעשות מטלות לפעמים מסרבת ואומרת שאין לי זמן יש לי גם דברים לעשות והיא אומרת מאיפה הדברים האלה צצים לי שאני אעשה גם את הדברים שלי וגם את המטלות שלה. ואמי רוב היום עם התינוק שלאכול אין לי זמן. היום בערב חג בעלי רצה להוציא את הילד לשולחן לא רציתי אבל וויתרתי לו כי ראיתי שמתלהב, וסיכמנו שאם ככה הוא ירדים אותו(ההרדמות סיוט במיוחד בעייפות יתר). אחרי הארוחה נכנס להחליף לו חיתול ואבא שלו עושה שיחת וידאו נכנס לנו לחדר להראות את הילד לאחותו. התאפקתי. ואחרי זה בעלי יצא מהחדר עם הילד ואני כל הזמן הזה אוספת את שולחן החג לבד כי חמותי לא הרגישה טוב. אמרתי לו להרדים את הילד והוא אומר סבבה ואז אבא שלו לא תביא לי אותו ואמי אמרתי לא הוא צריך לישון, לקח את הילד והתקשר למשפחה שלו בוידאו דיברו איזה רבע שעה. ואני כולי עצבנית כי יודעת איך הילד יצרח את נשמתו עד שיירדם עכשיו. ובעלי כאילו לא מצדיק את הכעס שלי ומבחינתו אני עושה לו כל היום פרצופים ויושבת לבד במרפסת. לא בא לי לשבת איתם בסלון. באמת שאין חי כוח כבר, לאן הכנסתי את עצמי לאיזה משפחה. כל היום להגיד לי מה לעשות ושאני עושה לא נכון וכו. באמת שנמאס לי אני רוב היום רבה עם בעלי ואנחנו כבר לא כמו פעם, נשואים רק שנתיים עוד מעט. אני בחיים לא רציתי להיום ככה ממורמרת עם משפחה של בעלי אבל באמת שאין לי כוח אליהם כבר. גם ככה מאווודדד קשה לי עם הילד בעלי כמעט לא עוזר לי כל פעם יש לו לעשות סידורים של אבא שלו או שלו ועוצא שאני דופקת את הראש בכל הרדמה כי באמת לוקח לי המוןןן זמן וכוח. לאמא שלי לא מספרת כי היא תדאג כל היום ילא באמת תבין אותי. חברות אין לי ואני באמת לא יודעת עם מי לדבר כבר. באמת שאני אוהבת את בעלי והילד אבל לא אשקר לפעמים חושבת לעצמי לאן הכנסתי את עצמי ככה בגיל 22😭😭