מרגישה שאני לא מוכנה להיות אמא, קשה לי עם התינוק, קשה לי לקום בלילה כשהוא בוכה ולהחליף לו מתוך שינה, קשה לי להחזיק אותו כל היום בידיים, אני יודעת שהוא זקוק לי אבל פשוט קשה לי אני מרגישה שאני קורסת, כל היום מחפשת לברוח ולמצוא קצת שקט, כל פעם שחמותי באה או אמא שלי אני עם עצמי הולכת לחדר מנסה לנוח, בורחת מהן שהן יאכילו ויחליפו , מרגישה רע, חסרת כוחות, חסרת אונים, אף אחד גם לא מבין מה עובר עלי ולא שואל אפילו, כל היום בעלי רב איתי שאני מעופפת ועצבנית ועייפה ומה לא, אם הייתי יודעת שזה כלכך קשה 😭 חייבת קצת עידוד

וואי עוד לא ילדתי וזה הדבר שהכי מפחיד אותי שאני לא יודעת איך ארגיש ואהיה אבל לדעתי תנסי לשתף את הקרובים שלך אמא, אחיות או חברות .. אני בטוחה שיבואו לעזור לך אני כבר הודעתי לאמא שלי שאחרי לידה היא תבוא אליי לכמה שאצטרך כי אני ממש מפחדת ולא יודעת איך אסתדר 😞

אם היית יודעת כמה נשים מרגישות כמוך. ממליצה להצטרף לקבוצת הפייסבוק "את בסדר. תמיכה לנשים אחרי לידה". תגלי כמה מה שאת מרגישה הוא טבעי. את בסדר גמור! אם תראי שמחמיר כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, לא תהיי הראשונה או האחרונה♥️

כי להיות אמא זה קשה! וזה בסדר להודות שקשה, וזה לגמרי בסדר להיעזר בכל מי שרק אפשר ולברוח לנוח בכל הזדמנות אפשרית. אני יכולה לעודד אותך ולהגיד שזה נהיה יותר קל והם נהיים עצמאיים יותר ותלותיים פחות. ובמידה ואת מרגישה שהקושי מציף אותך אין שום בושה לפנות לעזרה מקצועית ❤️

אהובה זה בסדר אל תרגישי רע הזמן יעשה את שלו , בינתיים בכל אופציה שיש לך תשאבי כוחות תנוחי המון בהצלחה

יכול להיות שאת סובלת מקצת דיכאון לידה ,תדברי על זה בטיפת חלב הם עוזרים וכשצריך גם שולחים לך סיוע כדי שתנוחי . להתפרק לנוח ולברוח זה גם טוב ! ואל תשכחי שזה זמני , ככה הייתי בול ואפילו גרוע יותר ,אצלי לא היה את העזרה של הסבתות בכלל !! בסוף הכל חולף זה יעבור מבטיחה ,ואני פה אם תירצי לדבר ..❤

הרגשתי בדיוק כמוך! זה הכי טבעי ובסדר להרגיש ככה!! ההתחלה קשה ונוראית אבל אני יכולה לעודד אותך ולהגיד שזה נהיה קל יותר, תשחררי! תנוחי שאת יכולה! צאי גם לבד לפעמים או עם בעלך.. הקושי זמני, בהצלחה ❤️

ההתחלה מאוד מאוד קשה. תיעזרי במי שאת יכולה ותנוחי כמה שאפשר 🙏🏼 זה עובר! (בחיי!!)

באלי לחבק כל אחת ממכן, מעודד לדעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה ❤️ תודה רבה אהובות מזל שיש פה את האפליקציה ואתכן 🥰

גם לי זה היה ככה ממליצה לך ליצור לעצמך שיגרה אפילו לחזןר לעבודה בהקדם האפשרי שהתינוק קצת יגדל אני חזרתי וזה שיפר פלאים הכל ואפילו עשה לי חשק לעוד אחד כי פתאום רואים את הדברים אחרת ורואים עולם ונוצרת שיגרה שיוצרת סדר לכולם. בהצלחה ותזכרי שזה זמני❤️

גם אצלי זה היה ככה.. בהתחלה הייתי קצת מבולבלת, בכיתי די הרבה, רבתי עם כולם, אני מעל גיל 40 ותמיד חשבתי שאהיה אחרת. כן טיפלתי בתינוקת שלי בכל מה שצריך אבל גם נעזרתי באמא שלי. אבא של התינוקת די נטש אותי כמעט כל ההריון, לא ראה אותי בחודשים האחרונים לפני הלידה, לא היה בלידה,הגיע בשבוע הראשון ואחכ לאט לאט נעלם( טיפול בהורים שלו יותר חשוב מהבת שלו) כך שבסופו של דבר ברגע אחד הפכתי להיות חד הורית וסוג של גרושה( אפילו לא התחתנתי) .. התינוקת שלי בת 5 חודשים ואני מטפלת בה לבד, אני רק יכולה להגיד לך שההתחלה היא קשה ולאט לאט זה הולך ונהיה קצת יותר קל. הם ישנים יותר בלילות .. אחרי שגם עוברת התקופה של כאבי הבטן והגזים.. גם לאט לאט באמת יש שיגרה ומתחילים להנות מהאמהות.. כשאת מגלה כל יום דבר חדש שהיא עושה.. שפתאום היא מגיבה לך ומזהה אותך.. אני יכולה להגיד לך כשכבר בשבוע הראשון עם כל הקושי רציתי ישר עוד ילד.. מאחלת לך המון בהצלחה..

רוב הנשים חוות בייבי בלוז. גם אני הייתי ככה. בכיתי המון, היה לי מאוד קשה בהתחלה וסבלתי גם מכאבים נוראיים. לקראת גיל חודשיים שלושה שהשינה שלהם והאכילה שלהם מתבססת והם מתחילים לחייך אלייך זה משתפר פלאים. אל תרגישי רע, תעזרי במי שאת יכולה ותשתפי לפחות את בעלך

וואי ממי אני מזה מבינה אותך. נשים מתביישות להגיד את זה ותמיד מדברים רק על הדברים הטובים, אבל זה תחושות שעולות להרבה מאוד אמהות בהתחלה. לקח לי 3 חודשים עד שהתחלתי להתחבר לתינוקת. מבטיחה לך שזאת תקופה וזה יעבור. ביינתיים תדברי על זה עם בעלך, שהוא יבין קצת יותר מה את עוברת ויוכל לעזור או לפחות לא להפריע חחחח תנסי למצוא לך קבוצה של נשים אחרי לידה באיזור שלך. בכל מקום יש קבוצות כאלה ונפגשים ביחד ואז הרבה יותר נעים לראות שאת לא לבד ויש עוד נשים שמרגישות כמוך. תנצלי את העזרה מהסבתות, ואל תרגישי רע עם עצמך. זה מעולה שיש לך עזרה ואופציה לנוח. זה הכי מובן בעולם.

כתבת ממש מדויק כל מילה אני מזדההבן כמה התינוק שלך? אני רק יכולה להגיד שאצלי זה לא הולך ומשתפר אלא נהיה יותר קשה התינוק שלי בן שלושה וחצי חודשים הידיים שלי נושרות הגב שלי גמור אני מרגישה שהעיניים נסגרות על אוטומט ובעיקר מתוסכלת מזה שהוא כל היום אבל כל היום בוכה וכשלא בוכה רוצה את התשומת לב שלי בקיצור אני משועבדת לתינוק ואין לי חייים בכלל אני באמת מקווה שזה יעבור כמו שכולם פה אומרות אבל בנתיים מרגישה ההפך שככל שגדל נהיה יותר קשה ויותר כבד

מרגיש כיאילו אני כתבתי את זה ! גם אני מרגישה בדיוק כמוך עם תינוק בן חודש וכל הזמן רק שופטים מסביב וזורקים הערות

גם לי היה קשה הייתה לי ילדה בת שנה וחודשיים כשילדתי שוב והיה לי ממש קשה במיוחד להרדים בלילה אחת הייתה עדיין בלילה עם תמל והשנייה הנקה אחת הייתה נרדמת השנייה מתעוררת בוכה מעירה את אחותה ככה לילות ארוכים מזל שהייתי גרה עם חמותי עזרה לי איתן ממש

לא נעים לי כולן תומכות אבל אני בדעה שאם יש לך דיכאון אחרי לידה את צריכה לטפל בזה ולא להשאר פאסיבית, יש תינוק קטן שאת בחרת להביא אותו הוא לא כפה את עצמו עלייך , ויש לך מחויבות ואחריות כלפיו- אם נראה לך שזה דיכאון הורמונלי של אחרי לידה תדברי עם מי שצריך וזה יעבור, את לא הראשונה ולא האחרונה זה עובר וחולף ועוד תיהי אמא נפלאה. מצד שני- אם זה האופי שלך וככה את מכירה את עצמך אז.. למה בעצם להביא ילדים? כי ברור שזה לא פיקניק וברור שאת מבטלת את עצמך למענם ולטובתם במיוחד בשנים הראשונות, זו המשמעות של להיות אמא. סורי, לא מאמינה בכל הדור המוזר הזה שהסבא והסבתא מגדלים את הילדים וההורים הולכים למועדונים ולבתי מלון כל שני וחמישי (לא אומרת שזה המצב אצלכם) לדעתי ילד צריך את ההורים שלו איתו נקודה… אז אמנם התגובה קשה וסובייטית ולא רגישה,אבל בהחלט את יכולה להרגיש חופשי לדבר איתי ברמה של לפרוק ולארגן את המחשבות במידה וזה הורמונלי ואת תראי שכל התחושות הכבדות האלה יעלמו מהר❤️

mama חייבת להגיד לך שהתשובה שלך קיצונית ברמות. אף אחת לא אמרה לא לטפל בעצמה. חלק מהטיפול העצמי הוא לבקש עזרה ואין בכך שום פסול. בין מה שהיא מתארת לבין "סבא וסבתא מגדלים את הילדים" יש פער עצום. מותר לנו לקרוס ומותר להגיד שקשה ולפעמים פשוט צריך לישון לילה שלם רצוף עדי לאתחל את המערכת ובסוף הילד שללא ספק זקוק להוריו, יקבל אותם מלאי כוח.

mamaA אשמח לענות לך על זה: אני, בשונה מאנונימית, לא נתתי לאף אחד לטפל בתינוקת שלי. הייתי קנאית אליה ברמות וכל אחד שהחזיק לה את הבקבוק לא בדיוק כמו שביקשתי זה היה מחרפן אותי. עם זאת, הטיפול היה לי קשה נפשית. הפחיד אותי גודל האחריות, שפתאום אני זאת שצריכה להחליט עליה ולא תמיד ידעתי מה ההחלטה הנכונה. אף אחד לא מגדל לי את הילדים ואני לא הולכת לשום מועדנים, ועדיין החצי שנה הראשונה הייתה לי סיוט. גם שתכננתי את ההריון וחיכיתי לתינוקת והתרגשתי מאוד. לפעמים יש משברים וזה לא הופך אותנו להורים פחות טובים. דבר שני, אף אחת כאן לא אמרה שלא צריך טיפול. אם היא מרגישה שהיא לא יודעת איך להתמודד עם זה ושזה עובר את הגבול הסביר, ברור שמומלץ ורצוי ללכת לטיפול. אין קשר בין הדברים. טיפול זה לא פלא, עדיין יש התמדדות והמשבר לא נעלם בין לילה. אני תוהה לעצמי אם יש לך כבר ילדים ואת מדברת מתוך ניסיון, או סתם מתבוננת מהצד. לא בשביל לשפוט אותך על התגובה, אלא כי באמת מה שרואים משם לא רואים מכאן. דברים נראים אחרת כשאתה חווה את זה בעצמך.

לרותם וסמיילי היקרות, קודם כל אפתח ואומר שלא כתבתי בשום שלב שלא אמרתן שצריך לטפל בזה, רק כתבתי שאני מרגישה שהתגובה שלי פחות תומכת ומלטפת ורק בגלל שכל שאר התגובות דואגות לרווחתה של האמא היקרה (כותבת הפוסט) אבל אני מתייחסת גם לרווחתו של התינוק, ציינתי בהתאם שאם יש משהו שאני אוכל לעזור בו בשיחות וכו׳ אני אשמח מכל הלב וגם ציינתי עובדה שמרגיעה גם היא- שזה לא דבר נדיר ומלא חוות דיכאונות ושינויים הורמונליים אחרי לידה ושבעזרת טיפול זה עובר והיא תהיה אמא נפלאה. אז זה לחלק הראשון של התגובות שלכן, לחלק השני- הבעתי דעה בנוגע למשהו שאני רואה שהולך ונהיה נפוץ בדור הזה שהסבא והסבתא מגדלים את הילדים וההורים הולכים ומבלים ורשמתי מפורשות שאני לא אומרת שזה המצב אצלם!! אלא רק דעה. רותם- בהחלט מדי פעם צריך עזרה וצריך לדעת לבקש ולקבל אותה באהבה על מנת לחדש כוחות ולחזור טעונים לילדים, אבל בפוסט תקראי וכתוב שכל היום אין לה כוח והיא רק מחכה שמישהו יבוא ויקח אותו, זה לא מדיי פעם, זו קריאה לעזרה. סמיילי- יש לי ילדים שיהיו בריאים ברוך ה׳, חמותי גרה בקצה השני של הארץ ואמא שלי סבתא ל13 עוד מעט בע״ה לכן אין לי עזרה משום צד וגם לא מרגישה צורך או רצון מתוך אותה דעה שהרבה מסביבי לא מגדלים את הילדים של עצמם. נלחמתי להביא את הילדים שלי מתוך קשיי פיריון, אז מה… קשה וזה לא כמו באינסטגרם אז לא מתאים לי? זה הכל… כל התגובה הייתה במטרה לעשות טוב, לא תמיד ללטף זו הדרך לרפא.. לפעמים האמת בפרצוף ואהבה קשוחה עוזרת יותר..

אני מסכימה שהאמת בפרצוף יכולה להיות הפתרון בהרבה מקרים אבל לא חושבת שזה המצב. לי זה נשמע כמו חווית אחרי לידה בה מבינים שתינוק קטן דורש הרבה , לעיתים יותר ממה שחשבנו ולא באמת מבינים את זה שאנחנו בהריון. המציאות המשתנה והקשוחה ככ בהתחלה נוחתת עלייך ומה לעשות, היא לא קלה. לגבי ה"אמת", זה בעיני לא נכון ובטח שלא בשלב הזה ולפעמים, כל ש נדרש זה פשוט לדעת שאת לא לבד, עוד הרבה חוות את זה וזה לא מעיד על איזו אמא את. זה מעיד על אנושיות!

בסדר סך הכל אין פה איזה דיון בעד או נגד אחרי הכל אנחנו כותבות אותו דבר אפילו לא בשינוי אדרת…דיכאון אחרי לידה זה נפוץ מאוד ועובר חולף כלא היה. אני רק העזתי לשאול האם זה דיכאון או אופי💐

בסוף היא כתבה ״אם הייתי יודעת שזה כלכך קשה״ לבד את יודעת את ההמשך… אז זה משפט שהעלה בי תמיהה (רבות סביבי חוו דיכאון אחרי לידה וליוויתי ועזרתי, את הניגון הזה עוד לא יצא לי לשמוע, אולי שלא העיזו להגיד …)