חודשיים אחרי לידה, בן הזוג שלי לא עוזר כמעט בשום דבר שקשור לתינוקת. לא מחליף, לא מאכיל, לא מרים כמעט, לא מקלח. מגיע לרוב בערב בשעה 8-9 שזה אחרי מקלחת ובדיוק בהשכבה או שהיא כבר ישנה. הדבר היחיד שהוא עוד עוזר לי זה שאני אומרת לו תזרוק זבל, תביא לי פה ותביא לי שם.. אני כל הזמן מנסה להגיד לו שיחליף, שילביש.. משהו.. ושלא נורא אם ייקח לו יותר זמן או אם היא קצת בוכה זה בסדר העיקר שינסה ולאט לאט יהיה לו קל יותר, אבל זה לא עוזר והוא לא מנסה אפילו, לא רוצה, מתרץ תירוצים.. אני כל היום איתה ועם עוד ילדה גדולה בת 8 שהיא שלי מנישואים קודמים. מזל שאמא שלי עוזרת לי, אבל אני אומרת לו שאני צריכה אותו. אם לא הייתי צריכה הייתי מביאה עוד ילד מבנק הזרע וזהו. ועדיין לא קורה כלום. חוץ מזה... שהיחסים בינינו לא בשיאם. אין יחסים אינטימיים.. וכשיש פעם במיליון שנה אז זה ממש גרוע בעיני. לא כיף לי... מרגישה שהוא כיבה לי את המיניות שלי לגמרי. אני לא מכירה את עצמי ככה. לא משנה כמה ואיך דיברתי זה לא עוזר.. הוא יודע מה אני רוצה, אמרתי ופירטתי עשרות פעמים. הסברתי בהיגיון כמה ולמה זה חשוב לי, איימתי כשהתייאשתי.. וכלום לא עוזר. אומר לי יהיה בסדר וממשיך כרגיל. יודע שיש לו בעיות וממשיך כרגיל. או שמעביר נושא כי לא נוח לו לדבר על זה. הצעתי שנטפל וגם לא מעוניין, או שוב מעביר נושא.. מה עושים?! עובר לי בראש "למה אני צריכה אותו?" אם הכל אני עושה לבד? אם הוא מלחיץ אותי ואני לא רגועה? אני על סף לשגר אותו חזרה להורים שלו!!! או שאני אברח מהבית (שזה יותר קשה כי אנחנו גרים אצל ההורים שלי). 😪

ובימים כמו שבת הוא עוזר?

לא. הוא נעלם לכמה שעות להתאמן... כשהתינוקת ישנה אז אני נחה או שעושים משהו בחוץ יחד וחוזרים אבל הכל אני מארגנת לבד, מרדימה וכל הטיפול בתינוקת אני עושה.

הוא ממוצא כלשהו?

לא ממוצא שלא עושים. זה לא שזה עיקרון אצלו לא לעשות, אבל הוא כל הזמן אומר שמפחד. מצד שני לא מנסה איתי יחד, לא מנסה לבד, לא רואה אפילו מה אני עושה ומנסה אחרי.. מה שכן יש דברים מסויימים שהוא די פרימיטיבי. אבל במקרה של הטיפול בתינוקת זה לא מהסיבה הזאת

אוקי אני יודעת שדווקא בעלי עזר לי מההריון כבר אבל לא מזמן התחיל עבודה חדשה ועכשיו כבר פחות עוזר אבל עדיין מקלח ונותן אוכל אלא אם חוזר בשמונה תשע ואז כבר אריאל ישן ואחרי מקלחת ואוכל

לא מצפה שיעשה הכל, לא מצפה שיעשה מושלם, אבל שיתחיל לנסות לעשות.. לא נראה שיש לו שום רצון בכלל. בהריון רציתי דולה ללידה בגלל זה, והוא התנגד ממש. ושכנעו אותו.. לא שהייתי שואלת אותו, הייתי לוקחת גם אם היה אומר שלא יהיה בלידה.. ורק אחרי אמר שטוב שלקחתי, כי הוא באמת לא יודע מה לעשות! והוא לא עוזר ונעלם באמצע החוצה להתאוור

את מניקה? תוכלי להשאיר אותו לבד עם התינוקת וללכת עם הבת שלך נגיד ליום כיף?

אני מניקה, אבל היא לוקחת בקבוק שאוב, עם זה אין בעיה. אבל זה לא יקרה.. הוא לא ישאר איתה יום שלם, בקושי לשעה והוא כבר בלחץ שאני אחזור..

אז את לא עונה לו מאמי. למה להם מותר לצאת ולא לשאול אפילו פעם אחת מה עם הילדים ולנו זה אסור? אם לא תעצרי את זה עכשיוהמצב רק יחמיר