זה מדהים עד כמה תפיסת המציאות שלנו משפיעה על המחשבות והרגשות שלנו. הילדה שלי (שנה ושלושה חודשים) התחילה היום חופש מהמעון. בכל זמן אחר שאני איתה בבית- הכל טוב ויפה. לא עושה שום דבר מיוחד. מבשלת, מנקה, צופה בטלויזיה ומשחקת עם הילדה, ואני מבסוטה על החיים. אבל היום.. כשיודעת שאמא אמורה להגיע ולקחת אותנו לישון אצלה, אני על קוצים. יושבת ומחכה במריטת עצבים עד שהיא תקבל תשובה של בדיקת קורונה שעשתה אתמול בגלל חשיפה. עצם ההמתנה למשהו הופך את הכל לבלתי נסבל עבורי. איך אפשר לעצור את תחושת ההמתנה המתישה הזאת וסתם להינות מלשבת בבית?