בעלי ואני נשואים באוך השם כבר שלוש שנים + , עד היום אני לא מצליחה להאגיש משוחררת עם ההורים שלו, בעיקר עם אמא שלו.. אני בכללי בן-אדם שלוקח לו זמן להתחבר, אבל פה ברור לי שיש מעבר לכך שנוצר לי מעין דיסטנס , כבר לאחר המישואים אמא שלו "רמזה לי" בעקיפין שזה לא מכובד לקרוא לה בשמה אלא "דודה", שזה כבר גרם לי לתחושת ריחוק כאילו שמה בנינו חלוקה למעמד (בתחושה שלי) , בהמשך תמיד ניתנה לי ההרגשה שאני צריכה לשקול מילים כדי חלילה לא לפגוע, אבל כשחמותי עוקצת אותי (יום אחרי ניתוח קיסרי לספר לי שלא ראו עליה בכלל שהייתה בהריון ואצלי זה נראה שיש לי תאומים או שכחו לי תינוק בבטן..לזרוק הערה על אמא שלי שמתאים לה לעבוד עם קשישים כי היא בעצמה קשישה ולגחך שיש בינהן כולה הפרש של 5 שנים!) זה "בסדר" כי זה לא במכוון לפגוע... כשאנחנו מדברות לא מעט פעמים היא חייבת להעיר לי שמה שאני אומרת לא נכון וזה כך וכך אמור להיות, כמעט על כל דבר היא גורמת לי להרגיש שהדרך שלי לא נכונה והעיצה שלה כן וכל דבר היא צריכה לציין ש"אפילו כלתה השנייה עושה כך וכך" או "תשאלי אפילו את **** (כלתה)" וכל מיני דברים כאלה שפשוט שמו לי מחסום טוטאלי מלרצות להפתח.. וגם כשהיא יוצרת קשר זה רק בשביל בקשות וטובות שאעשה לה. אני אישית מעדיפה את המרחק אבל בעלי מתבאס מזה. יש מישהי שהקשר שלה עם חמתה התחיל בריחוק ובהמשך כן השתנו הדברים? אשמח לעצות. תודה ❤️❤️

*ברוך השם

נשמע שאין לה כלכך טאקט. נכון התחתנת עם בעלך והיא אמא שלו. אבל את לא צריכה לעשות שום דבר מעבר, זה שאת באה לביקורים עם בעלך ומכבדת אותה זה מספיק. בעלך יתרגל.

אגב גם אני נשואה בערך 3 שנים. ואני לא בקשר עם חמתי חוץ ממתי שאנחנו מתארחים אצלה. והיא אחלה חמה. באמת. מותק מושלמת. אבל זה לא מרגיש לי להיות בקשר איתה. זה מוזר לי, וזהו.. אני אוהבת אותה, ועדיין, רחוק.