פוסט פריקה... כותבת לא מאמונימי כי חושבת שאין לי מה להתבייש ברגשות שלי. אתמול תקף אותי בכי נוראי בלתי פוסק הרגשתי שאני לא מוכנה להיות אמא.. (צריכה ללדת באוגוסט) שהכל גדול עליי ושאני מרגישה עדיין ילדה בתוך תוכי( אני בת 27) פתאום נכנסתי למחשבות רעות... הייתי לבד בבית בעלי היה בעבודה לא שיתפתי אותו כי כולם תופסים ממני בן אדם חזק ואני שונאת שמנחמים אותי, ידעתי שאחרי הבכי הזה אחזור לעצמי... קצת עליי - אני בן אדם מאוד חופשי, אני ובעלי לא מגבילים את עצמנו בשום דבר ותמיד מפרגנים אחד לשניה...יש לי יד חופשית לעשות הכל, טסתי לחול עם חברות מלא, הייתי יוצאת לברים מסיבות כנל לגביו. יש לנו יחסים מהממים באמת אני שרופה עליו.. אני אוהבת לישון ולא להיות תלויה בשום דבר ובאף אחד.. אני מאוד מפחדת שכשהתינוק יכנס לנו לחיים זה יעשה רע... יש לציין שאני כבר מאוהבת בו עוד לפני שהוא יצא ומאוד מחכה לו.. אבל הפחד הזה לא יוצא לי מהראש שלא אצליח לתפקד ולא אצליח לקום בלילות והחיים שלי ישתנו לא לצד הטוב.. כמובן שבעלי הוא תומך בי בהכל ואמר שיעזור לי בהכל והוא נמצא 100% בתוך התהליך. הוא מת על ילדים ורצה את ההריון יותר ממני... עוד מישהי מזדהה ?

נסיכה שאת זה באמת מציף נורא להיות בחודשים האחרונים האלו. גם לי היה את זה כל חודש שבועי הייתי מדוכדכת וכאילו קיבלתי כאפה לפרצוף (ואני בת 23). אני באמת מאמינה שילד לא בא לשנות את מארג החיים, הוא מצטרף. צריך לזרום ולהגיד תודה כי יש אנשים שבאמת אין להם והם רק מחכים להגבלות וללא לישון. נכון זה שינוי, אבל זה מהמם ומבורך ואני בטוחה שתהיי אמא מהממת וזה לא סוף העולם, יהיה מי שישמור לך על הילד ותוכלי לצאת ולבלות ולטוס. תזכרי שעשו את זה לפנייך והעולם לא נפל ןפשוט לזרום

זה כל כך טבעי מה שאת מספרת! זה חלק מהחיים שאף אחד לא מדבר עליו וחבל כי זה היה עוזר לכל כך הרבה אמהות לעתיד לדעת שהן לא לבד בסירה הזו! ובנוסף להכל אנחנו הורמונליות בטירוף (למרות שאבוי למי שיגיד לנו את זה 😉) אני לא רוצה להתייחס לחששות שלך כי זה לא יעזור בעיני, אני רק יכולה להגיד לך שגם אני הרגשתי ככה למרות שמאוד תכננתי ומאוד רציתי את ההיריון, והאמת שבכל היריון הרגשתי ככה, עם כל ילד מגיעים החששות שלו... תרגישי חופשי להתפרק, וגם בחיים האמיתיים ולא רק פה. אני דווקא חושבת שלשתף את בן הזוג, חברה טובה, אמא מישהו קרוב שיקשיב לך ויחבק אותך זה חשוב ונותן כוחות 💕

אני גם כמוך, צריכה ללדת באוגוסט. יש ימים שאני בהתלהבות ורק מחכה כבר לתינוק וחולמת שהכל ורוד, ויש ימים של בכי שאני יודעת שלא הכל יהיה ורוד ושההתחלה מאוד קשה ושמעכשיו הכל ישתנה. אני חושבת שהתגובות האלה קשורות גם להורמונים, וגם באמת מחוסר הוודאות והשליטה על החיים, אבל זה נראה לי ממש טבעי לבכות מידי פעם ואחר כך להתאפס

בנות חשוב לי להגיד - לפני ההריון הראשון שלי אני ציפיתי לגרוע מכל. הדבר שהכי מדובר ביחס לילדים זה שהם משנים את החיים שלנו מקצה לקצה, ואין יותר שינה ואין יותר חיים. חשוב לי להגיד שזאת לא חייבת להיות האמת, ושזאת דיי בחירה שלכן. קצת על עצמי - אני בת 32. את בני הראשון ילדתי לפני שנתיים, הייתי בליינית, הייתי מתחילה את הערב שלי בשעה 1 בלילה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הייתי יוצאת במבצע, 4 וב5 בבוקר מהבית. כל החיים שלי היו בילויים והייתי ישנה עד שעה 16. תמיד מדברים על כל הלילי ביחס להבאת ילדים לעולם. אז אני רוצה לספר לכן, כאמא, שלגביי כל זה לא מדויק. אתחיל מזה שאני ישנה לילה שלם, ועל זה תוסיפו גם שנ"צ. אני בבית עם הילד, ובחיים שלי לא ישנתי שנ"צ! למדתי מה זה לישון שנ"צ רק איתו. אני מאוד אוהבת מסיבות ברזילאיות, אז לא ויתרתי על זה. כשהחברים שלי היו באים להופיע באזור שלי, אני ובעלי, יחד עם הקטן, שהיה בן 3 חודשים, הלכנו למסיבה, לא ויתרנו על התענוגות שלנו. אני הייתי חסרת אחריות, ובדיעבד הייתי שמה לו אטמי אוזניים. בגדול זה לא נהוג לקחת ילד למקום רועש ובטח שלא בשעות הלילה, אבל אני לא מרגישה שאיפשהו זה משהו שהוא רע ומזיק. אבל עזבי את זה... מאז שאני אמא הרצונות שלי וההנאה שלי השתנו. אני כבר לא נהנית מאותם הדברים, וזה לא כי אני חייבת לשנות את זה, אלא כי זה בא באופן טבעי. אתן חושבות שאתן אוהבות את העובר, אבל חכו חכו... אתן לא מדמיינות לעצמכן איזו אהבה אתן תגלו כשהוא ייצא לאוויר העולם, וככל שהוא יגדל האהבה הזאת רק הולכת וגדלה לעוצמות שאתן בכלל לא מדמיינות לעצמכן שקיימות. אני לא מרגישה שאני מוותרת על עצמי בשבילו, אני רוצה להקדיש את עצמי בשבילו. זאת הבחירה שלי, ולא כי אני חייבת. זה בדיוק מה שהאהבה הזאת עושה, לזה היא גורמת. את עכשיו בוכה, זה מובן, אבל את תביני שזה ממש שטויות כשאת תתחילי לרצות בזה. מה גם שאת האמא ואת בוחרת איך לגדל את הילד שלך. אני אישית מעדיפה שהבן שלי יתאים לשעות השינה שלי. אם אני הולכת לישון ב12 בלילה אז גם הוא ילך לישון איתי. והוא גם גמיש לשעות שלי ואם אני רוצה לישון ב22 אז הוא מצליח לישון יחד איתי, וגם לפני. אם אני רוצה לעשות מסיבה בבית עם חברים, הוא נמצא שם, והכל טוב. אפשר גם להקליל ולא להכניס כל דבר בגידול לתוך משבצות של צריך כך וכך.. הם בסוף מסתגלים לאורח החיים שלנו ולא חייב שאנחנו נתאים את עצמנו לאורח החיים שלהם. הכל תלוי כמובן באיך את רוצה לגדל את הילד. ואסכם את זה - לגדל ילד זה מאתגר, אבל אף אמא לא תוותר לעולם על הילדים שלה ולא סתם - זה כי אי אפשר לחיות בלעדיהם, וההנאה שלהם היא ההנאה שלנו וזה פשוט כיףףף לזכות בתואר הזה! תתעודדי. זה יותר כיף מאשר קשה. והחיים שלי לא הסתיימו - הם רק התחילו לפני שנתיים. ❤

אהה ואגב, הזוגיות שלי ושל בעלי רק התחזקה מאז שהוא נולד. זה תלוי לאן אתם לוקחים את היחסים שלכם... ולא הפסקנו לבלות, אנחנו מבלים ואפילו יותר.

אתן מהממות אחת אחת! אני כל יום בסערת רגשות אחרת... יום אני מאושרת ויום אני מבולבלת מנסה להלחם בזה לא להראות שאני מפחדת... ברור לי שילד זה האושר הכי גדול שיש ואין ספק שאני הכי מחכה ללדת ולהיות איתו! אבל הכי מפחיד אותי זה לשנות את אורח החיים שלי לפי הצרכים שלו.. ושלא אדע להתאים אותו לאורח חיים שלי. לא רוצה לשקוע לתוך זה, זה מכניס אותי ללחצים וחרדות ואין ספק שאני רוצה להעניק לו את הכי טוב שיש. אבל בראש שלי אני חושבת על דברים רעים שלא משתחררים ממני

מחכה לנסיכה, תאמיני לי שאת לא צריכה לתכנן כלום.. את כל שינוי האורח חיים והתאמת התינוק לאורח החיים שלך - את הכל הלב שלך יעשה לבד. הרגשות שלך כבר יובילו אותך לעשות דברים לטובתו ומכל הלב ומבלי להרגיש שאת מפספסת משהו ❤