פוסט פריקה . יש לי תינוק בן חודשיים . אני מרגישה שכל יום בערך זו מלחמה מחדש , מאוד קשה לי איתו . הוא כל הזמן רוצה על הידיים - ולא , אין אופציה להרגיל למשהו אחר , לא קונה את זה . אם הוא לא על הידיים הוא בוכה בלי סוף. באוניברסיטה טרמפולינה וכן הוא מאבד עניין בערך תוך 5 דק . כל היום אני מוצאת את עצמי איתו על הידיים , מדברת אליו , משחקים קצת ואז מרדימה אותו ( בדרך כלל לא ישן יותר מחצי שעה וגם זה בלחץ). ככה עוברים כל היום הימים שלי ואין לי שניה אחת לעצמי. אם יש יום שאין לי עזרה בכלל אני מתפגרת ונהיית מפלצת של עצבים. בעלי לא עוזר לי כמעט כי עובד ומביא את העבודה הביתה ובלי קשר לא חושבת שיש לו סבלנות לעזור לצערי . מישהי מזדהה? מתי כל הטירוף הזה נרגע כבר ? באיזה גיל?!?!? זה מרגיש לי אין סופי וקשה לי מאוד !

וואו קודם כל חיבוק! את אמא אלופה! מנשא...יכול ממש לעזור ולהקל קצת ולשחרר את הידיים...ולדעת שהכל יעבור בעזרת ה'! אפשר לנסות מוזיקת תינוקות מרגיעה, לא להתייאש ולחפש כל הזמן מה שיעסיק אותו וייתן לך רגע. ובאמת למצוא עזרה גם מחוץ לקופסא..נגיד אם יש שכנה טובה או חברה בלי ילדים, אחיות, גיסות...וכשאת עצבים-למצוא בייביסיטר שאת סומכת עליה וללכת רגע לנשום. אמא בריאה= ילד בריא.🤗

ההתחלה קשה מאוד מאוד ולגמרי הידים זה צורך קיומי כמו אוכל ושינה הוא חייב את החום גוף שלך. תקני מנשא טוב ממליצה על בייבי ביורן וככה לפחול יקל עליך , תצאי לטייל איתו, תבקשי עזרה כמה שיותר ממי שקרוב ותדברי עם בעלך שהוא חוזר שיתן לך את הזמן לעצמך! זה חובה! ובטח שזה עובר זה נהיה יותר קל שהם מתחילים לתפוס תנומות ארוכות ולחבר מחזורי שינה לבד.

תנסי לנשום עמוק באמת ההתחלה מתישה ןמצריכה המון כוחות נפשיים ופיזיים

כל כך מבינה אותך, הבת שלי הייתה בדיוק ככה! ה"חופשת לידה" שלי הייתה סיוט והתקדמה לכיוון של דיכאון לאחר לידה כמו רכבת. כל פעם שבעלי היה סוגר את הדלת והולך לעבודה הייתי מתחילה לבכות. לא הסכימה לישון או לשחק או לעשות כל דבר, אפילו בידיים הייתה בוכה. חשדתי לריפלוקס סמוי ומהר מאוד לאחר בדיקה אצל מומחה התחילה טיפול תרופתי והייתה הקלה בבכי אבל לא פסק. אני יכולה לשתף מעצמי שבגיל שלושה וחצי חודשים עקב תחילת לימודים ומעמסה נפשית אני ובעלי החלטנו להכניס למסגרת ופתאום הכל השתנה! אשת מקצוע הייתה מעורבת, לימדה אותה לישון כמו שצריך, לשכב על הבטן, וכל כך הרבה דברים שאני בעצמי לא הצלחתי! אבל היום היא בת ארבעה וחצי חודשים ואני סוף סוף יכולה להנות איתה! אני באה לנחם לתת חיבוק ולהסביר שזו תקופה שחולפת, ברגע שהגזים מתמעטים יש הקלה קצת. שנה ראשונה היא לא פשוטה בכלל❤️