איך מתגברים על דבר כזה????? :(( בנות שעברו הפסקת הריון בגלל בעיה - איך מתגברים??? :(((((((((((

תקחי את הזמן לעצמך, לעכל. זה לא פשוט. עברתי את זה פעמיים. את תתגברי כי את חזקה ולביאה. בעזרת השם שתקלטי במהרה וההריון הבא יהיה קל ומשעמם ובידיים מלאות🙏.

תודה Love.... כל כך קשה

היי אהובה אני לא יודעת באיזה שלב איבדת את ההריון אבל יכולה לשתף שאני הפסקתי הריון בשבוע 23 אחרי ציפ גנטי לא תקין. אובדן הריון הוא אבל לכל דבר. הסביבה לא תמיד מבינה את זה, תביני שהסביבה לא יודעת מה להגיד ואיך לנחם ולפעמים יוצא עקום והכוונה טובה. תתרכזי בעצמך ככל הניתן, תתפרקי תבכי, תסתגרי, תצאי- פשוט תקשיבי לעצמך. זה בסדר לא לענות לאנשים. זה בסדר גם לא לשתף אם לא רוצים. הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה תמיד לשנן ולזכור שאת בריאה!!! ושאת תקלטי להריון תקין!!!! ובריאות זה מעל הכל. עד אז, תנסי לקחת יום ביומו. להתמודד כל יום עם מה שהוא מביא. יום עצוב פתאום? זה בסדר!!! מותר לך. יום יותר טוב? נפלא.. אבל זה עליות ומורדות (אני חודשיים אחרי ולפעמים יש ימים שאני לא קמה מהמיטה, ויש ימים שאני במצברוח מדהים). לא לשפוט את עצמך. לאפשר לעצמך גם לכאוב וגם לשמוח. חיבוק 💙

תודה mik. צריך להמשיך הלאה ולהסתכל קדימה. עובדת על עצמי להגיע לשם ולהתרכז בבאות ובמה שיש. 3>

היי מיק אחרי ההפלה מתי ניסית להיכנס להריון ? והאם חיכית לתשובות לפני הניסיון להיכנס? קרה לי את אותו מקרה כמו שלך בשבוע 17

היוש, קודם כל, עברתי לידה. אני בדיוק חודשיים אחרי ואני עדיין לא מנסה להכנס להריון מתוך בחירה אישית. זה טרי. בנוגע לתשובות- תשובות למה?.. לא בטוחה שהבנתי. במקרה שלי באופן ספציפי לא היה לי צורך לחכות להמשך ברור גנטי או משהו, אני לא יודעת מה המקרה שלך.

מיק היקרה ליבי איתך ואמן שתיכנסי שוב להריון ברגע הנכון לך ולבן זוגך ❤️❤️❤️ אני מצטערת על חוסר הרגישות אבל יש לי שאלה, איך עליתם על הבעיה בצ׳יפ הגנטי? שקיפות עורפית או שעשית בדיקות נוספות?

מעין בעיות בצ'יפ גנטי זה רק דרך מי שפיר

תודה מאמי, בהריון הראשון לא עשיתי אבל הפעם בזכותכן אני אעשה ❤️

היי מעיין סליחה על הדיליי. לשאלתך, ספציפית מה שמצאו בעובר שלנו זה משהו שלא היו עולים עליו באף בדיקה אחרת (לא אולטרסאונד/בדיקת דם/סקירות/שקיפויות) ואגב- אפילו לא מי שפיר רגילים. אך ורק, דרך הציפ הגנטי. אם לא הייתי עושה מי שפיר (שכיום כבר עושים לכולם ציפ גנטי, אבל חשוב לוודא) היינו מגלים רק אחרי שהילד היה גדל והיו מבחינים בעיקוב התפתחותי כלשהו ומבינים שמשהן ככל הנראה לא תקין.

אני מספרת את הסיפור שלי כי חשוב לי להעלות מודעות לבדיקת מי שפיר. נשים חושבות ש״צריך״ לעשות רק מגיל 35 אבל בפועל זה פשוט מסובסד רק מגיל 35. אני בכלל בת 32 ועשיתי נטו מתוך בחירה והבנה שכל הבדיקות שעושים במהלך ההריון הן סטטיסטיות. אגב, מה שמצאו אצלנו גם לא יכלו למצוא בניפט. אין תחליף ראוי למי שפיר, זאת אומנם בדיקה פושלנית אבל בארץ יש רופאים אלופים ומיומנים.

ממש מעריכה את השיתוף שלך, זה כל כך חשוב לדעת... תודה שאת משתפת ומצילה עוד כמה נפשות

מיק, מה מצבך? איך את מרגישה? לי עדיין קשה לשחרר מכל הסיטואציה...

היי אנונימית יקרה.. וואו עברו חודשיים מאז הפוסט הזה. אני חייבת לחזק אותך ולומר שהאמת? אני לא חושבת שזאת סיטואציה שמשתחררים ממנה. אני חושבת שלמדתי לחיות עם זה שתמיד יהיה לי קשה עם מה שקרה. אני מרגישה יותר חזקה מאז ההבנה הזאת. אני גם מרגישה שלמדתי לקבל יותר בטוב את התגובות של הסביבה. את הסריקות במבטים של אנשים. במשפטי סרק. אני פחות מייחסת לזה חשיבות. אני יודעת שרק אני ובעלי באמת נדע ונבין מה אמרנו, שאנשים יכולים לדבר עד מחרתיים. ועכשיו לחלק הבאמת אופטימי (וזהיר)- לפני שבועיים וחצי גליתי שאני בהריון! התלבטתי מאוד אם לחכות עוד, כי הרגשתי שאולי יהיה לי קשה מידי סמיכות האירועים (אשכרה גליתי כמה ימים בודדים לפני המשוער של ההריון שהסתיים). באופן דיי מפתיע, אני דיי רגועה כרגע (אפילו לפני בדיקת דופק). הייתי בטוחה שאהיה מחורפנת לגמרי. אני יותר שלמה עם כל מה שקורה לי בחיים כרגע, מרגישה שלצד הקושי העצום התחזקתי והתחלתי לראות גם את הטוב- בעיקר הזוגיות המדהימה שאני נמצאת בה (וזה תובנות של לפני בדיקת הריון 😌). אני מנסה ככל האפשר להפריד במוח שלי את ההריון הנוכחי (שאני מקווה שיאריך ימים ויהיה בריא, מאוד זהירה בנוגע לפיתוח ציפיות בנושא) מההריון הקודם. בשבילי ובשביל ההריון. אין יום שאני לא חושבת על העובר שאיבדתי. אני ובעלי מעלים אותו בשיחה ברמה היומיומית. ומחזקיפ אחד את השניה מאוד. זה נורא חשוב לדבר על זה ולקבל את זה. אני פה בשבילך לכל מה שתצטרכי 🥰 ושולחת לך חיבוקים וכוחות מה שאת מרגישה הוא לגטימי ובסדר. תאפשרי לעצמך. החיים חזקים יותר מהכל ואת תגלי את הדרך שתהיה לך נכונה לחיות עם כל מה שעברת. אני בטוחה בזה.

תודה על השיתוף מותק!!! בעלי יותר בגישה של ההדחקה... אני כל הזמן שואלת את עצמי מה היה אם.. אם הייתי מחליטה להשאיר, אולי ההתבטאות של המחלה לא הייתה מאוד משמעותית... כל הזמן חושבת שהיה צריך להיות לי עוד ילד.. בעלי כבר מזמן עבר הלאה.... וכל הזמן אומר שעדיף (לנו היה הריון תאומים והפחתנו אחד).. אני כל הזמן חושבת על זה שהיו צריכים להיות לי שניים....... ולא בהכרח שהיה לי קל עכשיו בחיים אם היינו מחליטים להשאיר, אפילו אם היה בריא, שה היה עוד יותר מאתגר...אבל מה שמקשה עליי זה זה שאנחנו החלטנו להפסיק.. זה לא משהו שקרה. זה משהו שבחרנו וקשה לי עם החלטות באופן כללי, אז למרות שזה היה הדבר הרציונלי לעשות עדיין קשה לי..

אני הכי מבינה אותך. כל כתבה בחדשות על ילדים עם צרכים מיוחדים שוברים לי את הלב. הרי אם הייתי מביאה אותו, מה? הוא לא היה כל עולמי? לא הייתי מתמודדת? ברור שכן. מאוד קשה לי עם העובדה ששמו לי את הכובע של אלוהים ואמרו לי- תבחרי. זה גם זיעזע אותי בתהליך שעל כל הניירת רק אני חתמתי. כאילו בעלי לא קיים. היינו על סוג של אוטומט בשביל לשרוד. עובדת סוציאלית אחת שפגשתי בבית החולים אמרה לי שהבחירה שלי היא מלאת חמלה עבור הילד שלי. זאת הייתה נקודת מפנה מבחינתי. הרגשתי ככ אגואיסטית עד אותו הרגע! אבל פתאום הבנתי שאולי המעשה האגואיסטי זה להביא עכשיו ילד שרוב הסיכויים שיהיה נתון לחיים של סבל, כי אני מרגישה אותו בועט בבטן ואני נורא רוצה. הבנתי ששמתי את טובת הילד שלי לפני הרצון שלי. שאני מעדיפה לסבול אני חיים שלמים על ההחלטה הנוראית והחוויה המזעזעת, מאשר שהילד יסבול בחייו ושאפילו יגיע יום שלא אוכל לדאוג לו. אני ילדה להורים גרושים עם סיפור חיים לא הכי פשוט. אבל תמיד הרגשתי שכמה חבל שההורים שלי לא לקחו עלינו אחריות בתור ילדים ודאגו לנו. שהם לא ראו שהם עושים לנו נזק. שהם לא שמו אותנו ראשונים. שטובתנו לא הייתה לפני הכל. שהם לא לקחו באמת אחריות על איך שהם מגדלים אותנו. זה היה ההריון הראשון שלי ובעיקר ידעתי איזה אמא- אני לא רוצה להיות. סגרתי עם עצמי מעגל ואם אני יכולה לומר שאני ״שמחה״ ממשהו או ליתר דיוק גאה בעצמי עליו- זה שלקחתי אחריות. במלוא מובן המילה. בגלל זה אגב ככ קשה לי עם בנות פה שנורא צורם להן לקרוא על לידה שקטה. גם לי הייתה אופציה לעצום עיניים ולאטום אוזניים, לקוות לנס ולהביא את הילד הזה לעולם. מי שלא עבר את זה לעולם לא יבין בכלל את מהות האחריות שכרוכה בהחלטה כזאת. שהיא לכל החיים. אני חד משמעית בנאדם אחר. ניתקתי קשרים עם חלק מהאנשים שהיו מאוד קרובים אליי, החלפתי מקום עבודה. עברתי שינוי מטורף. אבל אני מבטיחה לך שהזמן פה עוזר לדברים להתיישב במקומם ולחיות לצידם. גם אם בעלך בוחר בדרך של הדחקה, אני בטוחה שכואב לו לא פחות. אני מרגישה שאני הרבה פעמים מדחיקה את זה שבכלל הייתי בהריון. שלא נדבר על הלידה עצמה והאישפוז שאחריה. זה גדול עליי מבאמת להבין שעברתי את כל זה. חיבוק 💛

מיק תודה על השיתוף. אני דווקא מרגישה שהבחירה לא להביא אותו היא אגואיסטית , כי אני לא רוצה שכל החיים שלי יהיו סובבים טיפולים, רופאים ומצבים חברתיים לא פשוטים. שכל החיים יסתכלו עליו כעוף מוזר. את האמת, אני לא יודעת אם לילד עצמו טוב או רע בסיטואציה כזאת. אני חושבת שבמקום מסוים הם לא ממש מבינים, חיים בעולם משלהם שמבחינתם הוא הנורמלי... מה שכן, בחרתי בשני הילדים האחרים שלי כי לטפל בילד כזה היה לוקח לי את מלוא האנרגיות והזמן. והם גם היו צריכים להמשיך לגדל אותו אחרי שלא אהיה. זה כן. אולי מנחם לחשוב שההחלטה קשה והתהליך נוראי, אבל היה קשה בערך באותה מידה לגדל ילד כזה שהבעיה שלו היא לא בהכרח פיזית.

תמיד יהיה קונפליקט וקושי. אבל תתחזקי מהילדים שלך שאני בטוחה שהם מדהימים כי את כזאת! וזה לא מובן מאליו. חיבוק 💛

תודה מהממת!!!