היי בנות אני חייבת לפרוק. אני ובן זוגי מזה 5 שנים הבאנו ילד מתוכנן לפני חודש וחצי. אני לא מצליחה לגרום לו להבין את המצב החדש. אף פעם לא הייתי אשת בית שכל היום מבשלת ומנקה, עשיתי את השינוי הזה בשבילו אבל עכשיו שעש תינוק ממש קשה לי, קשה לי לבשל, קשה לי שכל מה שנוגע לתינוק זה רק עלי כאילו לו אין חלק בזה, קשה לי שהוא יוצא ונפגש עם חברים כי אנחנו גרים בעיר שלו ורחוקים מהמשפחה והחברים שלי. קשה לי שאני לבד כל היום, קשה לי עם הגוף שהשתנה והכי קשה שהוא לא מבין שום דבר מזה. הוא לא אומר לי כלום אלא רק זורק לי ריקושטים מידי פעם וכבר נמאס לי. התעייפתי. אני מנסה כלל פעם לפתוח את זה וכל פעם הוא מסרב לדבר על הדברים כי הוא לא רוצה לריב. ושנינו רוב הזמן עם הרגשה מחורבנת. ואחרי כל פעם כזאת בא לי ללכת לאימא שלי.. וכל פעם חושבת על פרידה ומודה לאלוהים ושלא הסכמתי להתחתן ברבנות. אני אוהבת אותו מאוד מאוד אבל כבר נמאס לי להרגיש שאני מקריבה מעצמי ומשתנה והוא עדיין מחפש אישה כמו אצל הנשים של החברים שלו (ששונות ממני שנות אור) אוףף מה לעשות?? פשוט ללכת?

תדרשי ממנו שתצאו לבלות יש בייביסטר בימינו זאת לא סיבה להתייאש יקירה

אני חושבת שהכי קל זה ללכת.. תשימו את הילד אצל אמא שלו או תביאו בייביסיטר ותשבו לדבר בחוץ - לא בבית

מזה אומר עדיין מחפש אישה כמו אצל הנשים של החברים שלו? יכולה להגיד לך שאני באותו הסיפור שלך וגם בעלי לא מבין וכנראה לא יבין את ההרגשה שאת רק מקריבה מקריבה ומקריבה וכשאת צריכה אותו הוא לא שם ולא מוכן להקריב מעצמו בחזרה.. יכולה להגיד לך שבגלל זה הנישואים שלי היום במקום לא טוב בכלל..

חודש וחצי זה עדיין מאד טרי מהלידה.. אם את אוהבת אותו לא הייתי מוותרת בקלות גם בעלי לא הכי מבין ולא ככ עוזר בבית או עם התינוק והכל עלי. לא כל הגברים אותו דבר. בגלל זה אני נעזרת המון באמא שלי. אם את יכולה להשאיר את הבייבי אצל האמא ולצאת קצת ותצאו להתאוורר ביחד זה ממש עושה טוב.. אולי גם תוכלי לדבר איתו על זה ולהבין איזה דברים הוא כן יכול לקחת על עצמו

למה הכוונה לא רוצה לדבר? את מבקשת לשבת לדבר והוא עונה שלא רוצה לדבר על זה כי לא רוצה לריב? ריב זה נהדר אגב.. עם ריבים אפשר לפתור דברים.. להתחמק מהנושא כאילו לא קיים זה מה שהורס זוגיות..

חודש עבר מאז שכתבתי את הפוסט הזה ואותן תחושות חוזרות על עצמן. כן מור לא משנה איך אני אנסהה לדבר איתו הוא לא זורם. מרגיש לי כאילו שהוא לא רוצה להביא את עצמו לזה שהוא מפרק ת׳חבילה.. אם לא המצב הייתי נוסעת לאימא שלי שגרה רחוק ממני. כבר שוקלת לקחת מלון לכמה ימים. רק שיהיה לי קצת שקט ונחת. הפעם לא הכנתי ארוחה חג לשבועות כי הוא אמר שהולכים להורים שלו, בסוף הוא לא רצה ללכת והכנו בורקסים ושוב זרק לי יציאה שזה בגלל שלא בישלתי אחרי שבישלתי כל יום במשך השבוע, אפיתי חלות, הכנתי עוגות, (שוב, אני לא הטיפוס) באותו ערב לא דיברנו, הוא הלך לחברים וחזר ב3 בלילה. יום אחרי הוזמנו לחברים שלו והחבר שהוא בילה איתו ביום שלפני התחיל להרצות לי איך לבשל וכו׳. כנראה שבן הזוג שלי התלונן בפניו. כל כך התעצבנתי וממש רציתי לענות אבל היו הרבה אנשים ולא רציתי לעשות דרמה אז זרמתי. גם אם הוא לא התלונן לחבר שלו, בזמן שכל הגברים שם מפרגנים לנשים שלהם (שבאמת כל הכבוד להן אבל אין להן ילדים ולא קריירה שהן רודפות אחריה בקיצור טיפוס הפוך ממני) הוא לא יכל לעמוד לצידי ולהגיד עלי ולו מילה אחת טובה והוא יודע איך אני הופכת את העור שלי ומשתדלת כל כך בשבילו.. נעלבתי כל כך. הרגשתי מושפלת. שוב הרגשתי אישה סוג ב׳. מובן שלא דיברנו כל הערב אחרי וגם לא ביום שאחרי, אימא שלו מחייגת אלי ושואלת לשלומו. הוא לא שיתף אותה אבל היא הרגישה שרבנו. לא סיפרתי לה ״תהיי חכמה, תרגיעי אותו״ וכל מה שחשבתי זה מי ירגיע אותי? מי ידאג לי.. :( אבא שלי קפץ באופן ספונטני רציתי רק לבכות לו ולבקש ממנו שיקח אותי ואת התינוק שלי איתו אבל לא רציתי להדאיג אותו..

אנונימית אבל אתם מצליחים למצוא קצת זמן לבלות ביחד? מניסיון אני חושבת שהדבר שהכי קשה לגבר אחרי הלידה זה שפתאום הזוגיות יורדת ופחות מתייחסים אליהם. תנסי להתקרב אליו יותר ולעשות דברים ביחד גם אם זה רק ללכת לסיבוב בשכונה. נראה לי שזה יותר חשוב להם מבישולים וכו.. וגם את מצליחה קצת לצאת לבד? מצאת חברות באיזור שאת גרה בו ?

אפילו שהוא כאילו ״עוקץ״ אותך על עניין הבישולים לא בטוח שזה העניין האמיתי שמפריע לו

מור, אני נותנת לו את היחס המירבי, לא הזנחתי אותו בשום צורה אם לזה התכוונת.. גם מבחינת סיפוק מיני. אני מרגישה המוזנחת והשקופה.. הוא והתינוק הם היחידים שמקבלים את תשומת הלב שלי מכיוון שאין אף אחד בסביבתי מלבדם. אבל הוא עם החברים שלו בטלפון כל היום.. או במסיבות מהעבודה החדשה, או בבריכה או בימי הולדת.. ואני לבד בבית. :(