היי בנות אשמח לעצה שלכם... אני מקווה שלא תשפטו אותי למרות 'שה הצד המוזר להיות בו... קצת מידע לפני, אני מקוה שאני לא חופרת.... אני ואחי הגדול אנחנו שני אחים ממש קרובים בגיל, רק שנה הבדל. אבל אנחנו כמעט ולא מתראים, מבחירה, כל פעם שאנחנו מעבירים סופשבוע אצל אמא שלנו (גרים בדרום הרחוק אז זה מורכב להגיע) אני מבטיחה לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה. היום אחרי שנתיים כמעט שהצלחתי לצמצם את המפגשים לרק לארוחות ערב פעם בחודשים אצלי בבית שאני מזמינה את המשפחה יצא ששנינו הגענו לסופש. לי יש ילד בן שלוש ואני בהריון לאחי יש תינוק בן שנה וחצי. אתמול הוא ואשתו הגיעו בשמונה בערב (דקה אחרי שהבן שלי נרדם) עם הבן שלהם עדין ער ומיד כל הבית נכנס לסחרחורת הוא צורח ובוכה (עד כה לגיטימי) והם במאבק מולו. לאורך התסכול של ההרדמה של אחיין שלי נזרקו מהפה של אחי משפטים כמו "אני לא יכול לסבול את הילד הזה", "תנו לו לצרוח הוא פשוט ילד מפונק" "תני לי לצאת אני צריך לפרוק עצבים" "אני לא מסוגל יותר הוא לא סותם" תוך כדי שהוא נכנס ויצא מהחדר כשאשתו לפעמים מנסה להרדים את הילד ולפעמים שותה קפה בסלון או אוכלת ארוחת ערב, כל הזמן הם צעקו אחד על השני (מזכירה שבתוך כל הסיוט הזה הבן שלי ישן חדר ליד). רציתי לבכות, רציתי לגשת להרים את אחיין שלי ולהגיד לו שהוא לא אשם, הוא תינוק בן שנה וחצי מתוסכל עייף ומבולבל שלא מגיע לו שיצעקו עליו, יאשימו אותו, ישאירו אותו לבד בחדר חשוך שהוא לא מכיר, רגע אחד יהיו חמודים ונחמדים אחד ואז בבכי הראשון יצעקו עליו, גם אני הייתי מתבלבלת ובוכה. אבל לא אמרתי מילה, כי הייתי מקבלת בעצמי מטר של צעקות והטפות מוסר של "אל תגידי לי איך לגדל את הילד שלי" ו"גם אצלך לא הכל מושלם" וכו' וכו' תמיד זה היה ככה, אחי תמיד ידע להאשים ולצעוק הכי חזק ולהיות המסכן (כן הוא בא כל הזמן לסלון להגיד כמה הוא מסכן סובל לא הבן התינוק שלו). ואמא שלי תמיד בחרה בצד שלו, בגלל שהוא צועק יותר חזק והיא אישה חרדתית, ואני תמיד אשמה ולא בסדר שאני מתחסדת אבל אלוהים לא יכולתי לשמוע את זה את הצרחות והמילים והאאשמות, זאת הסיבה שהתנתקנו מהם, בעלי היחיד במשפחה שמבין אותי בנושא הזה שליווה את כל חיי... אנסה לקצר, אחרי חצי שעה כזאת עברתי להתחבא בחדר שלי ולא יצאתי כל הערב (רק בארבע בבוקר כשהתעוררתי לעוד סבב בכי וצרחות ו"אני לא יכול משהו לא בסדר בראש של הילד הזה") רק בארבע קלטתי שלא אכלתי ארוחת ערב מרוב התחושות הקשות שזה העלה בי. זה הזכיר לי שגם אבא שלי היה כזה, צורח ומאשים ומקלל ואני גדלתי לפחד ממנו והצעדים הגדולים שלו בבית. (אנחנו גם איתו לא בקשר מאז הגרושים הנוראים של ההורים) אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה נורא שאני נוטשת את אחיין שלי לגדול לכזה אבא, אבל חוץ מצילים ויחס מגעיל הוא לא עשה (למיטב ידעתי) שום דבר אחר לא בסדר, וזה מבאס אותי תמיד המחשבה שיש לי אח ואחיין ואני לא בקשר איתם, אבל ניסיתי כמה פעמים וזה פשוט לא עבד, גם בצורה ממש ברורה ועם דמעות בקשתי שיעזרו בי ויתנו לי לפעמים לשמור על הילד. עם המשפחה של בעלי, האחים והאחיינים אנחנו בקשר מדהים נפגשים פעם בשבוע לפליידיט (כל האחיינים שזה ממש כיף, פעם בשבוע ההורים שלו לוקחים את כל האחיינים ואנחנו משתדלים להפגש גם בסופש) בקיצור מבאס, מדאיג, הלב שלי כואב לילד... מה אתם הייתן עושות?

לא יודעת מה הייתי עושנ אבל באותו רגע הייתי עושה ראש קטן ואומרת לו בוא אני יעזור לכם להרגיע אותו ומנסה להראות להם בדרך עקיפית איך מרגיעים ילד בחיבוק ואהבה עם מילים חמות ובטוח שהיה נרגע וזה צריך להיות סטירה ראשונה שלהם למה הם לא מצליחים להרגיע אותו ולמי פה יש ראש לא בסדר.. סליחה על הביטוי !! הוא בסך הכל תינוק זה מה שהוא צריך תינוק לא בוכה סתם אלא אם כואב לו משהו או מציק לו או שפשוט צריך חום צריך חיבוק

את צריכה למצוא דרך לדבר עם אחיך ולגעת לו בנקודות הרגישות. אחיך העתיק את ההתנהגות מאבא שלך ובקצב הזה האחיין שלך יעתיק התנהגות מאח שלך

אני הייתי מחכה לפעם הבאה, ואז כשהם מיואשים מהקטן לבוא לשאול.. אפשר לנסות? פשוט ככה, הם יהיו מיואשים ויאפשרו לך, וגם כולה ביקשת לנסות לעזור לא הטפת להם או משהו.

תתערבי דחוף!