טוב חייבת לפרוק ... בנות חשוב לי דעתכן , אני חודש אחרי לידה ואני מרגישה לבד בעולם! נתחיל מזה שהיה לי הריון לא פשוט בכלל שאת רובו ביליתי בבית חולים עקב הקאות מרובות הייתי מגיעה יום כן יום לא על מנת לקבל נוזלים הייתי מאושפזת מלא , הייתיי בהריון בסיכון כל הזמן בדיקות .. בקיצור מסע ארוך ולפעמים מתיש , בתקופה הזאת בעלי לא עזב אותי לרגע , היה איתי בבתי חולים ישן איתי כשהייתי מאושפזת לרגע לא עזב אותי ואמא שלי הייתה מטפלת בי בבית לא מעבר ... לקראת הלידה כולם כבר בציפיה כולם מתרגשים כולם מחכים ... ואז הופ הלידה הגיעה ... הייתה לידה מההמת השאירה לי חוויה טובה ולא טראומטית , אמא שלי הייתה איתי במהלך כל הלידה בעלי פחד אז היה בחוץ ... עד לפה הכל היה טוב , איך שהשתחררנו אמא שלי התלהבה אמרה לי 40 יום את אצלי אני יעזור לך וכו׳ מציינת שאני גרה 4 דק הליכה ברגל ממנה הגעתי לבית כולם בהתלהבות שיא מתייחסים אליי כמו למלכה מפנקים דואגים וכו׳ הגיע הלילה הראשון שאמא שלי לא ישנה והלילה השני ופתאום כבר הרגשתי כאילו אני לא רצויה .. יש לי אחות שאני גדולה ממנה בשנה והיא לא הציע לעזור לרגע הכל נפל על אמא שלי והרגשתי קושי מהצד שלה אז פשוט אחרי 3 ימים חזרתי הבייתה הייתי בבית היה לי לא פשוט בכלל הילדה לא הייתה עוצמת עין.. בעלי היה עוזר מידי פעם אבל לא רציתי להקשות עליו כי עובד עד הלילה כל יום מהבוקר , ואז הייתי מבקשת מאמא שלי אם תוכל לבוא לפחות בצהרים כדי שקצת אנוח וכל פעם מרגישה שאני צריכה להתחנן לעזרה כל פעם כאילו עושים לי טובה ואחותי לא עושה כלום עד שאני לא מתחננת בעלי אומר לי שככה משפחה לא אמורה להתנהג והם צריכים לעזור ואני כועסת עלייו שהם לא חייבים לי כלום ומצד שני אני מתוסכלת כי יש להם אפשרות לעזור שתיהן לא עובדות ואני לא מקבלת שום עזרה אני מתמודדת בלילות הקשים ובימים ללא שום עזרה , ואם כן זה אחאי תחנונים לבעלי אין אבא ואמא ומשפחה לכן זה רק הצד שלי מה אתן חושבות אני מגזימה? או שפשוט זה טבעי שמשפחה צריכה להיות ברגעים קשים לא ציינתי אבל הייתי בדיכאון לאחר הלידה בוכה ימים ולילות שלמים מתוסכלת לא אוכלת לא שותה ... ושוב הרגשתי לבד בעולם.. זהו פרקתי

מאמי אני מבינה את הקושי שלך אבל זו הבחירה שלכם לבנות משפחה ואמא שלך כבר גידלה ילדים והיא לא חייבת לעזור לך או לבוא כל יום בצהרים כדי שתנוחי אם היא עושה את זה אז תעריכי יש אנשים שאפילו את זה אין להם לגבי אחותך היא כנראה צעירה ולא בראש וכנראה גם פוחדת זה לא תמיד נוח לאנשים אחרים להיות ולעזור עם תינוק שהוא ככ קטן ואין להם ניסיון פשוט בימים שאת צריכה אז תבקשי ובימים שלא תיהיה חזקה שולחת לך מלא כוחות

זו תופעה די נפוצה ואני מדברת על הדיכאון והתחושות שאת מספרת עליהן , אם את מאיזור הצפון אשמח לעזור . תחשבי ותאמיני שקיבלת את המתנה הכי טובה , שהרצון שלך לדאוג לבייבי יהיה מה שירים אותך.מי שרוצה שיהיה חלק ומי שלא , לא בכוח.זה צריך לבוא מהם. כשבעלך מגיע תנצלי את הזמן לעצמך למקלחת טובה , למה שעושה לך טוב ותאגרי כוחות❣

אהובה מבינה את הכאב שלך קחי בחשבון שמיום ליום זה רק משתפר והלילות היו הרבה יותר קלים את נורא רגישה עכשיו מההורמונים תוסיפי לזה את הלילות ללא שינה הרגלים שהשתנו תחזקי מעמד מבטיחה לך שיהיו ימים שלא תרצי בכלל שיבואו נסי לישון שהתינוק יושן גם אם זה אומר להזניח קצת את הבית הרבה

מסכימה עם מאיה

וואי אהובה אני הרגשתי בדיוק ככה! אמא שלי גרה 20 דק נסיעה ממני ולא ניידת בכלל (צריכה שייקחו אותה) ואחותי נורא נורא פחדה היא עד גיל חודש וחצי בקושי החזיקה אותו וזה רק אחרי שהיו מביאים לה אותו לידיים והיא הייתה יושבת.. אז אני לא יודעת בת כמה אחותך אבל אחותי בת 23 ופחדה ממש. וגם אני אגיד לך עוד משהו , נורמאלי לגמרי העניין של הדיכאון וההורמונים שמשתוללים זה טבעי .. תשתפי את בעלך, אמא אפילו אם את רוצה כדי שינסו להבין קצת את המצב ויירתמו יותר לעזרה שלך.. ולגבי השינה של הילדה לאט לאט תתייצב ואת כבר תרגישי יותר טוב❤

אני גם חודש אחרי לידה, ולי ובעלי אין אמאות או סבתות או אחיות... אין מי שיעשה כביסה , או אוכל או דקה עזרה... בעלי עובד מ 7 בבוקר עד 7 בערב..!! אני מניקה ...!!! היא מתעוררת כל שעה וחצי לאכול!! שבועיים ראשונים בכיתי כל היום!! אני כבר חודש לא ישנה!! גם אני לא אוכלת ולא שותה!! הולכת לשירותים איתה על הידיים כי היא לא מוכנה לישון לא על ידיים... פשוט אומרת לעצמי: 1. אין ברירה !! אין מה לעשות עכשיו וזה המצב!! היא כל כל קטנה וחסרת עונים 2.אם מחר יקרה לי משהוא מי ידעג לה?? 3. אני קורסת נפשית ופיזית ואז אני אומרת לעצמי שזה רגע שלא יחזור לעצמו וצריך להנות עד כמה שאפשר עכשיו, כי גם זה יעבור.. 4. אני אומרת לעצמי שאני לא לבד ככה... כן אני לבד גם בעולם הזה, כן קשה לי , אבל יש מקרים קשים יותר, כשאין בעל , או אין בכלל כסף, או תחשבי על אנשים שחיו ככה במלחמה או פעם ללא טיטולים, מגבונים, מכונת כביסה, מזגן , מים חמים בברז, קומקום ... בקיצור המחשבה הזאת מחזקת אותי כל פעם ואני ממשיכה הלאה... זה נראה נצח אבל גם זה עובר...