בנות. אני באמת לא יודעת מה עובר עלי, אבל זה פשוט מלא דברים שיושבים עלי פתאום. יש לי ילד בן שנה וחצי שלא ישן לילה שלם אחד מהיום שנולד, יש לילות יותר קלים ויש לילות כמו עכשיו שהוא פשוט לא מפסיק להתבכיין. ואני בכוונה אומרת להתבכיין, כי זה לא בכי של סבל יותר מדי אבל משהו ללא ספק מציק לו. בעלי, כאילו מובן לו מאליו שאני קמה, ואני צריכה ממש לבקש כדי שהוא יקום, וגם אז הוא מגיב לרוב ב"אני אשתדל" או "אני אנסה" כאילו וואלה יופי תודה באמת. אם הייתי ישנה כמו שצריך אולי בכללי הכל היה פחות קשה אבל אני מרגישה שהכל סוגר עלי. יש לי זמן פנוי לפעמים גם בבית לנקות ולסדר וזה נותן לי אוויר לזמן מועט אבל אני מרגישה שהא לי להתנתק לכמה ימים, לא לראות אף אחד לא לרצות אף אחד לא לשמוע בכי של ילדים ותלונות. אני עובדת חצי משרה ונמאס לי להרוויח גרושים, אני רק מחכה ליום שהוא יישן לילות שלמים כדי שאוכל להגדיל בשקט את האחוז משרה ולהרוויח כמו בנאדם נורמאלי. ריבים עם בעלי כל הזמן וזה רק רק רק סביב הילדים, נמאס לי מהחוסר תיאום בינינו בתחום החינוך, נמאס לי פשוט מכל דבר קטן. בא לי לברוח מהבית.