פוסט פריקה: ארוך נורא, אבל אני ממש מרגישה צורך לפרוק, בעיקר בשבילי. התעוררתי, והנה עוד לילה שאני מרגישה שאני באמת באמת כבר לא יכולה להכיל את זה. אני מודה לאלוקים על ההריון הזה, אבל אני פשוט מרגישה שאני עומדת להשתגע. אני לא מצליחה לישון אף לילה, כל הזמן מקיאה או מרגישה רצון להקיא, כל 2 שניות צריכה לשירותים . מרוב תסכול אני פשוט יושבת לבד עם עצמי לילות שלמים ובוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לעצור את זה. אני אצל ההורים שלי בבית אני מתגעגעת לבעלי, אני אצלי בבית אני מתגעגעת להורים שלי. ואמצע הלילה, אני לא באמת יכולה לקום וליסוע עכשיו לבית לבעלי, ואני מרגישה שאני כל כך צריכה את החיבוק שלו עכשיו. הראש שלי לא מפסיק לחשוב, ואני יודעת שזה רק מעכב את הלידה אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני רועדת מפחד, אחרי הכאבים של היום שלא קידמו כלום, אני אומרת לעצמי, אם זה כאבים לא של לידה אז מזה כן כאבים של לידה? האם זה משהו שאני מסוגלת להתמודד איתו בכלל? ופתאום עולה לי מחשבה האם בכלל אני בנויה לילד? אולי עדיף קיסרי? אבל גם מחשבה על קיסרי מפחידה אותי למוות? ואולי אפידורל יעזור? אבל הוא גם יכול לעכב ולסבך, אז אולי עדיף שלא? לפחות לא בשלב מוקדם? בקיצור המוח שלי לא מצליח לעצור לא משנה כמה אני מנסה, מקלחת חמה, שירים מרגיעים, תפילות, בכי בלתי פוסק, כלום לא עוזר ואני מרגישה חסרת אונים, אני מרגישה שזה גדול עליי הרבה יותר מידי, ואיזה חלשה אני ואפסית, כולן יולדות, כולן עוברות הריונות, העיקר רציתי הריון כל כך הרבה זמן, והנה אלוקים נתן לי ואני רק בוכה כל היום, מה הבעיה שלי? למה אני לא מצליחה להתמודד? ואיך אני אמורה להתמודד עם ילד אם אני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי? בקיצור, אני מרגישה שאני צריכה אשפוז, שאני מתחרפנת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר. גם הראש שלי לא מספיק לחשוב על זה שיש מצב אני סתם סובלת, שיש מצב אני רוצה טבעי והכל, אבל בסוף נגיע לשבוע 42 וכבר לא יהיה ברירה, כבר יהיה חייב לזרז. ואם בסוף זה מה שיקרה, אז סתם סבלתי לחינם את השבועיים האלה. אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי מה יהיה, ואני צריכה להתמודד עם זה כי אין ברירה אחרת