דיכאון אחרי לידה? יכול לבוא גם חצי שנה אחרי הלידה? מנסה להבין אם אני נמצאת על סף יאוש ובכי כבר כמה ימים כי זה "מוצדק"; בעלי ששקוע בעבודה ולא קשוב אלי בכלל. הוא לא יודע שאני עצובה מאוד מהעובדה שאנחנו הולכים להכניס את הבת היחידה שלנו לגן בגיל חצי שנה, מבלי יכולת להיכנס איתה לתוך הגן. אני פשוט אמורה "למסור" אותה לגננת כאילו היא איזה חפץ ולסמוך עליה בעיניים עצומות שהכל יהיה בסדר. הוא לא יודע שאני מתבאסת לחזור לעבודה כי המנהלת שלי שגם ככה לא סבלה אותי מסיבות לא ברורות וניסתה לדחוף לי משימות שלא קשורות לתפקיד, כרגע קיבלה קידום וזה אומר שיש לה עוד יותר שליטה והיא לא "תרד" ממני. הוא לא יודע שאני ביחסים די קרירים עם ההורים שלי בכמה חודשים אחרונים. כי מאז שחזרנו להיות בקשר אחרי הסגר שהיה, אמא שלי עסוקה בלהעביר ביקורת על אמהות שלי, ואבא שלי כאילו לא שם לב שנולדה לי ילדה, הוא כל הזמן "מחלק לי משימות" ומצפה שאעשה במקומו דברים, כאילו יש לי עוד ילד מגודל לטפל בו. הוא לא יודע כמה אני מתעייפת ביום יום. לא כי לא כיף לי עם הבת שלנו. היא החיים שלי. אבל אני משקיעה את כל כולי והיא תמיד במקום הראשון. אבל מי כמוכן יודע, כמה כוחות זה לוקח - ללכת לשירותים עם דלת פתוחה ולהתנצל על כל שניה שאני מבלה שם, כי ברקע יש לי בכי. וכמה כוחות זה לוקח שהארוחה שלי לא רציפה ולפעמים גם לא חמה. וכמה מתרסק לי הגב, כי היא כבר די כבדה, אבל הרבה פעמים זקוקה לחיבוק וידיים. הוא לא יודע שאם לא עשיתי משהו בבית, זה לא בגלל ששכחתי, אלא כי בדקות הפנויות שהיו לי, נזקרתי על הספה עם כאבי גב מטורפים ולא עניין אותי כלום. ניסיתי לאגור כוחות כדי לקלח את הקטנה. הוא לא יודע שלראשונה מזה 10 שנים חזרתי לכסוס ציפורניים. ואני לא מצליחה להפסיק. הוא פשוט לא שם לב. הוא לא יודע את כל זה כי הוא פשוט לא שואל. ואני יודעת שהוא שקוע בעבודה בשבילנו כמשפחה. כדי לפרנס. אבל זה לא מוציא אותי מהתמונה. מה עם לפעמים לשאול איך אני מרגישה? על מה אני חושבת? איך עבר לי היום? אם אכלתי? זה, שאני ישנה במהלך היום כשהתינוקת ישנה, זה לא אומר שאין לי זכות להתלונן. זה לא אומר שאני לא מתעייפת. וכשאני מפסיקה לחכות שהוא ישאל ומנסה ליזום ולספר לו בעצמי ולשתף, אני נתקלת בתשובות כמו "אבל שניה, אני באמצע המייל/הודעה/שיחת עבודה". אחרי כמה תשובות כאלה אני פשוט מתייאשת ומפסיקה לשתף. והוא גם לא שואל. אז כל הדברים האלה קורים והוא פשוט לא יודע. מרגישה כל כך לבד, לא מעניינת אף אחד , לא מוערכת, שקופה. לא מצליחה להירדם אפילו כי חנוקה מדמעות.

ואווו אהובה כלכך כואב לי לקרוא אתמה שאת רושמת.. זה לא קל ואני כלכך מבינה אותך. זו הרגשה נוראית להיות לבד בלי שאף אחד יודע מה עובר עליך. אני חושבת שטת צריכה לעשות לו שיחה רצינית באופן דחוף! בשבילך. שבי ותגידי לו שאת עוברת תקופה לא קלה ואת מרגישה לבד. תגידי לו שאת יודעת שהוא דואג לבית ולפרנסה ושהוא לא עושה משהו בכוונה אבל מרגיש לך שאין התעניינות מצידו ושאת לבד. מעבר לזה חשוב מאוד לדאוג לפנות את הזמן שלך ושלו.. לקחת את הילדה האהובה שלך לסבתא/סבא/ מישהו שיכול לשמור עליה וללכת לדייט שניכם לבד בלי מיילים הודעות או לדאוג לילדה. קחו לכם ערב שקט ותדברו על הדברים הללו. מאוד חשוב לעשות את זה מינימום פעם בחודש. ואני בטוחה שעם כמה שהבחור שלך עסוק יהיה חו ערב בחודש לפנות בשבילך. תדברי איתן על זה כי בסופו של דבר זה מוביל להמון מתחים בזוגיות וגם בשביל עצמך מספיק שבן אדם רק משתף וזה מוריד לו אבן מהלב.

היי אהובה , אני קוראת את המילים שלך וזה ממש מוכר לי התחושות והתסכול. חוויתי דיכאון מאוחר או לפחות הבנתי את זה אז. והרגשתי כמוך אבל מאז שהבנתי את זה . הבנתי שזה יחלוף כאני יעשה שינוי בהתנהלות שלי כי זה מכל מיני סיבות שאת יודעת לנמק. וזה מעולה ומדהים המודעות שלך. אז הלכתי לפסיכולוגית והתחלתי לדרוש את המקום שלי. לא ציפיתי כבר שיראו אותי אלא דיברתי ושיתפתי . לא תמיד זה קל כי אנחנו רוצות גם שיבינו אותנו בלי מילים או שישאלו אבל לא תמיד חושבות מה קורה עם הצד השני במקרה שלך הייתי יוצרת לנו זמן אפילו עם איזה משהו מפנק. אומרת לו כמה זה חשוב ומחליטה שלא נפגעת אם יהיו הערות. מתחילה בשאלה אמיתית של מה שלומך ואיך אתה מרגיש ? אולי הוא מרגיש שקוף ? אולי הוא רוצה ממך עוד יחס ומרגיש שהוא לא מעניין אותך? תתענייני מהלב ותמשיכה בזה שאת רוצה גם לספר לו מה קורה אצלך. ופשוט לבקש.. מה שאת צריכה. כמו אני צריכה שתיהיה פנוי אלי כשאתה בא מהעבודה שתשאל אותי איך אני מרגישה . ואגב . המקרה עם אמא שלך מוכר מאוד זה ממשש לא אומר כלום על ההתנהלות שלך עם הבת שלך. וגם אולי פשוט תשתפי את אבא שלך כמה את עמוסה כרגע וכמה את היית רוצה לעזור אבל שזה פשוט יותר מידי בשבילך? ותזכרי שאת ממש לא שקופה! לפעמים בתקופה הזו אנחנו הרבה לבד וזה גורם להרגיש שאין אף אחד ושאף אחד לא יבין.. כששומרים בבטן זה נדמה לנו שזה גדול יותר ממה שזה באמת

שולחת לך חיבוק והרבה אנרגיות טובות דיכאון אחרי לידה יכול להגיע גם עד שנה אחרי הלידה נשמע שאת מודעת למה שעובר עליך אולי יעזור לל לקרוא את ההודעה של עצמך ולסלק מהחיים כרגע כל מה שלא עושה לך טוב אני כי היתי מנסה לבצע איזה שיחת הבהרה איתו וכן לשתף אותו במה שעובר עליך שיהיה קצת עוצר רגיש הרבה אהבה !!!!♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️

יכולה רק לשלוח לך חיזוקים ולהגיד שכתבת כל כך יפה וברור בצורה כזו כנה שהייתי מייעצת לך לשלוח לו את מה שכתבת בדיוק כמו שזה, עם פתיח שאומר שאת רוצה לפתוח בפניו את מה שאת מרגישה. אפילו למייל של העבודה בשעות ה״שקטות״ יותר שלו כדי לוודא שיקרא. מקווה שטיפה יעזור. להחזיק בפנים זו הגנה מובנת אבל לפעמים למרות שקשה לשתף, השיתוף מקל בדיעבד. נשמע שהוא באמת לא יודע מה איתך ואני רוצה להאמין שאם יפתחו לו העיניים הוא יהיה עירני אליך יותר. (ולא הייתי פוסלת לדבר עם מישהו חיצוני גם רק כי באמת מגיע לך וזה לא בושה. כולנו זקוקות לתמיכה חיצונית). ♥️

אני חייבת להגיד לך שכל מה שאת מרגישה כל כך לגיטימי.. אהי חושבת שכל יולדת שילדה פעם ראשונה חוותה את חוויות הקושי שאת מספרת עליהם. אני יודעת שעכשיו זה ישמע לך רחוק.. אבל הכח עובר באמת! ההתנהלות עם הילדה יהפוך לקל יותר על הזמן. ולפעמים חזרה שלך לעבודה פתאום יתן לך כוחות ואנרגייה עצומים ואת תהני מלשתות קפה חם. תיראי שלאט לאט הכל יסתדר ואת תצחקי על הכל.. אבל תנסי לשתף את בעלך ממש במילים שכתבת לנו שיזדהה ויהיה לך כגב תומך.

באמת נשמע קשה.. אני חושבת שכדאי שתשקפי לו את כל התחושות שלך.. תקשורת זה הדבר הכי חשוב בזוגיות בעייניי.. שולחת לך חיבוק ענק!!❤

שולחת חיבוק אהובה!הדברים שאת מציגה הם בהחלט קשים.. אני חושבת שאם את חושבת שזה סוג של דיכאון את חייבת קודם כל לטפל בעצמך, כדי שתיהיי מסוגלת להכיל את הבת שלך..לכי לפסיכולוג, לעיבוד חווית לידה, לכל מקום שבו תרגישי בנוח לחלוק את התחושות שלך ולנסות להבין את המקורות שלהן..במקרה הזה להזיק זה לא יוכל..❤️