זכרון ילדות בעקבות הכתבה על כרמל מעודה, ובכללי כל השאר המתעללות. עברו בי כמה מחשבות. דאגה לילדים האלו. מעניין אם מישהי יודעת. חלקם היו בגיל שהם מבינים. וזה היה עצוב וכואב לקרוא את התגובות של הילדים. קורע לב. בכיתי כל היום! חלקם היו עדיין קטנים. ממש קטנים. האם זה ייפגע בנפש הפגיעה והעדינה שלהם? האם הם ייזכרו בזה בעתיד? ואז עברה בי המחשבה, על תינוקות ופעוטות וילדים, שחיים במשפחות אלימות. תינוקות, פעוטות וילדים שמוציאים אותם ממשפחות כאלו, אחרי שהכו אותם והתעללו בהם. מה קורה איתם? (בתקופת הקורונה אלימות במשפחה עלתה לפי הסטטיסטיקה ) ילדים כאלו חיים עם זה כל החיים אחרי זה? כלכך עצוב לי. כלכך רוצה לקוות שהם לא זוכרים כלווווום כשהם גדלים. שזה לא קיים אצליהם בזיכרון.

אני גם רוצה לקוות שהם לא יזכרו את זה.. סביר להניח שכזיכרון- זה לא יהיה אצלם כי הם היו קטנטנים, אבל נניח פתאום אמא של ילד מרימה עליו קול (כחינוך) אז זה יכול לעורר לו משהו בזיכרון (כי כרמל מעודה עשתה את זה) וזה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות מסויימת.. או נניח אמא תנסה "להכריח" את הילד שלה לאכול מתוך דאגה, ופתאום אותו ילד יתחיל לצרוח את החיים שלו ולהתנגד, ואף אחד לא יבין למה, ובדיעבד מסתבר שכרמל מעודה דחפה לו אוכל לפה בכוח עד שהוא הקיא, וגם את זה המכשפה דחפה לו בחזרה לפה.. מה שאני מתכוונת זה שהילד לא יזכור, אבל סביר להניח שכמה פעולות יפעילו אצלו התנהגות לא רצויה כי לגוף עצמו יש טראומה.. מקווה שהצלחתי להסביר חח

אנונימית זה באמת עצוב. אני מאמינה שזוכרים לפעמים באופן מודע ולפעמים כמו שימית הסבירה הגוף והנפש זוכרים את הטראומה. אני נוטה להאמין שמצבם של הילדים שכרמל מעודה טיפלה בהם הרבה יותר טוב מילדים שסובלים מהתעללות בביתם. כי יש להם קשרים עם הורים טובים ומטפלים. אין ספק שזה נושא נורא עצוב וקשה