כמו מה זה נראה?? ילדה בת חודש כתמים בצוואר ובראש

זה לא קורה בבת אחת. זה מתגנב לאט לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר. לאט כל כך שאת כמעט לא שמה לב. אבל פתאום את מחבקת ילדה גדולה ואת בכלל כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנשאת אותה במנשא, זו הייתה כנראה נשיאה אגבית באיזה ערב אחרי ארוחת שישי בדרך הביתה, שום דבר מיוחד. לא היה ציון של האירוע, זה פשוט קרה. גם ההנקה האחרונה שהייתה כבר לפני שנה הייתה סתם עוד הנקה ואני כבר לא זוכרת את התחושה של להניק אותה, ללטף את הראש הקטן שמתרפק ומתחפר בתוכי צמוד צמוד ללב. כששאלתי פעם מי הרשה לה לגדול מהר כל כך היא ענתה בפשטות אבא. צחקתי קצת ואמרתי "אני אדבר איתו, זה לא היה בהסכמה שלי כל הדבר הזה" והיא צחקקה גם. והתינוק הקטן שגדול כל כך פתאום, תינוק אהבה שכבר הולך לגן של הגדולים. גם אותו אני לא זוכרת מתי נשאתי פעם אחרונה, למרות שהוא עוד יונק וכל יום אני נוצרת את ההנקה האחת הזאת במחשבה שאולי זאת האחרונה. ואני קצת מצפה כבר שזו תהיה האחרונה וגם קצת פוחדת שזו האחרונה... ועכשיו הקטני. עכשיו אני כבר יודעת ומבטיחה לעצמי לנצור כל רגע, לא לתת לסנטימטרים לחמוק.ניואיכשהו פתאום כשהוא לא מצליח להרדם את מניחה אותו עלי בטן לבטן כמו כשהיה ניובורן והוא רק יותר מתוסכל ואני מבינה שהנה, כבר לא אחווה יותר לילות הנקה מתישים טרוטי עיניים, לא אחווה יותר בכי ניובורן מתקתק וסיבובי לילה במנשא לעזור לו להרדם. גם לא את הנשיאה של גוף קטנטן כל כך, את המבט הנקי שמביט בי כאילו אני הדבר הכי מושלם שקיים, את הריח המתוק הכי מופלא שיש, את הרוך המתרפק... קיבלתי את הקשיים בהכנעה כי זה מה שיש והנה עכשיו כשאני יודעת שלא אחווה אותם שוב אני מייחלת שהייתי מתרפקת עליהם ולא רק מקבלת אותם בהכנעה. וכמה שאני מחכה שיגדלו כבר שלושתם וכל התוכניות והחלומות שיש לי איתם, ככה אני יודעת שאתגעגע לזמן הזה. לחיות את הרגע עד תום זה לא תמיד פשוט

מישהי ממליצה? ואם לא אפשר המלצה על מקלות ביוץ?