פוסט פריקה. מרגישה מתוסכת😞 אוף אני ממש מרגישה בזמן האחרון שיש לי מועקה על הלב. ילדתי לפני כמעט 3 חודשים ילד מקסים, מתוק ומדהים. אני כאילו מרגישה שאין לי באמת על מה להתלונן כי יש לי ילד נוח שישן לילות שלמים ויש לי בעל הכי תומך ועוזר בעולם שנמצא ומפרגן אבל מצד שני אנחנו מאז שהתינוק נולד אנחנו רבים ריבים ממש רציניים. כאילו יש קצר בתיקשורת ואנחנו לא מצליחים כמעט לדבר בלי לריב. שבוע שעבר התחלנו ללכת לטיפול זוגי וזה בינתיים שיפר קצת את העניינים בבית אבל עדיין יש עליות ומורדות. שבוע שעבר התינוק קיבל חיסון טיפות של רוטה ומאז כאילו זה שיבש אותו לגמריי. כל היום הוא עצבני ובוכה וזה מרגיש לי שרק אצלי הוא ככה. אתמול למשל בעלי ייצא לאיזה חצי שעה מהבית לעזור לאמא שלו שגרה בניין לידנו באיזה משהו והילד פשוט צרח וצרח. בעלי חזר והוא פשוט היה רגוע לחלוטין. ובעלי גם כל כך מתנהג בקוליות עם כל העניין שרק אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי... פשוט מרגישה מתוסכלת בטירוף ואני ממש עצבנית, כל דבר קטן מוציא אותי מדעתי ואני מרגישה שכבר אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד. אין לי זמן לעצמי בכלל, כל היום צריכה להיות עם הילד וכל פעם שאני מנסה לשחק איתו ולדבר איתו הוא בוכה אצלי. מרגיש לי שאני עושה הכל לא בסדר, אני מרגישה שאני צריכה יום אחד של שקט לחלוטין מהכל ומכולם. אבל אני חושבת על זה שבאיזה זכות אני בכלל חושבת ככה? הבאתי ילד, חיכינו לילד הזה כל כך הרבה זמן והוא באמת ילד מדהים ואני מאוהבת בו אבל קשה לי... מרגישה כפויית טובה, שיש אנשים שכל כך רוצים ילד אז באיזה זכות אני בכלל מתלוננת. אולי פשוט אני צריכה לסתום ולהמשיך כרגיל? אני מרגישה אבודה ממש.

היי, תמיד יש מקום לכל כאב. גם אם מישהו אחר היה מייחל למשהו שיש לך. זה הכי אנושי ובסיסי כל כך. אם לא היינו נותנים לעצמנו מקום לפרוק, מתוך מחשבה שאין לנו זכות, היינו רק אוגרים לנצח בבטן. שאגב, מתישהו בטוח היה מגיע פיצוץ. כשעברתי גרידה נשברתי ממש, ואני שמחה שנתתי מקום לכאב שלי. נתתי לעצמי להתפרק. החברה הכי טובה שלי גם מאוד רוצה ילדים, אבל היא בשלב מאחוריי, היא עדיין לא מצאה חתן. והיא בתהליך חיפוש די קשוח. יכולתי לחסום את עצמי ולומר- מה את בוכה, לפחות את כבר זכית לאהבה ולהתחיל במסע להביא ילד. היא מתפללת לקבל את מה שיש לך, מה את מתלוננת? אבל נראה לי שהייתה לי הזכות להתפרק וזה היה חלק חשוב מתהליך ההשלמה שלי. הפכת לאמא. זה מבורך כל כך, אין ספק. אבל זה גם השינוי הכי דרמטי שקורה בחיים שלנו. פתאום יש לך אחריות ליצור הקטן והמדהים הזה שנקרא הבן שלך. לוקח זמן להסתגל, לוקח זמן ללמוד את המלאכה המטורפת הזו. לוקח זמן ללמוד להכיל בכי ותסכול של הבן ושלך. תתני לזה מקום. זה דורש המון סבלנות. וגם לבקש עזרה זה בסדר! והכי חשוב - לקבל את עצמך, בתוך כל המערבולת רגשות הזו. ❤️⁩

סיון כתבת מהמם!! אוסיף שגם התינוק מרגיש אותנו ואם אנחנו עצבניים/חסרי סבלנות/מתוסכלים...אז ברגע שמרימים אותו הוא מרגיש, ואז שבעלך באה כמו שאמרת הוא רגוע וקולי אז התינוק נרגע ומרגיש נינוח... גם לי היה ככה בילד הראשון שסבל מגזים והייתי ממש מתוסכלת...עכשיו ילדה רביעית(גם בת שלושה חודשים) ב"ה ויודעת שאם אני מרגישה קצת עייפה/עצבנית היא לא תירדם לי ותבכה אז מעדיפה שבעלי יגיע...וזה בסדר זה קורה אנחנו אחרי לידה וזה בכלל לא פשוט. לאט לאט הילד קצת יגדל וזה יעבור מבטיחה❤

תודה רבה לשתיכן, חשוב להגיד שאני ממש שמחה שכתבתן לי את המילים האלו אפילו שזה דרך אפליקציה ואני לא מכירה אתכן. לדעת שיש מישהו שמבינה ולא שופטת זה מנחם מאוד. אני הייתי הראשונה מבין החברות שלי שהתחתנה והראשונה שהביאה ילד. רק חברה אחת שלי עכשיו התחתנה ויש לה ילד בדרך ככה שאף אחד מסביבי לא יכול להבין ולהזדהות וזה מה שהכי קשה. אני יודעת שזה עניין של זמן להבין ולהסתגל למצב החדש של להיות אמא ואני מאחלת לעצמי ולכל אמא חדשה שהקשיים יעברו בקלות ובסופו של דבר הילדים הכי חשובים ולגדל אותם בנחת, אהבה ושלווה נפשית. מלא אהבה לכולן, מדהים שאתן כאן⁦♥️⁩⁦♥️⁩

שולחת לך חיבוק גדול❤ ותזכרי שאת אמא מדהימה! ועוד מעט הבן המהמם שלך גם ידע להחזיר לך את האהבה עם חיוכים,נשיקות וחיבוקים וזה שווה הכל!!!

💗💗💗