אוף. מתוסכלת. גם לך היה עצבים וחוסר סבלנות בסוף ההריון? אני מתלבטת אם רק אני חווה את זה... אני פשוט פקעת עצבים לאנשים הכי קרובים אלי וזה כל גך מתסכל ולא מגיע להם... וגם כל כך לא בא לי להגיע ללידה כשאמי כועסת ופוגעת בכולם. אבל פשוט רין לי עצבים כולם מרתיחים אותי. ומה שאומרים לי מעצבן

מוכר מאוד נשמה! יש ימים שאני תופסת את עצמי ואמרת ואוו מתי זה יעבור כבר? כל דבר יכול לעצבן.. אפילו סתם אמירות של בעלי.. אני מגיבה בחוסר סבלנות מוחלט ואחר כך מתחרטת.. מנחם אותי שזה יעבור ונחזור להיות שפויות

זה ממש מבאס... ולא בא לי להצדיק את ההורמונים והכאבים ולהגיד הכל מותר לי. כי זה לא ככה... הם עושים בשבילנו מעל ומעבר.. ואני פשוט לא מצליחה לכבד אותו ורק עצבנית. נניח היום ביקשתי ממנו שיחזור יוקדם אם יצליח כדי לעזור עם הקטן...הקטן כבר בשש היה סמרטוט...ובעלי עשה הכל כדי לצאת מיקדם וניתקע בפקקים... מפה לשם... סתם התעצבנתי עליו ונראה לי שבכלל לא כיף לו לחזור הביתה. זה מבאס לחשוב שאת הולכת ללדת אחרי שכעסת עליו... זה מעכיר את כל האווירה... וזה מעצבן. אבל ךשוט אין לי סבלנות לשום אמירה. שלו. של אמא שלי. של רץאבא שלי. אנמ פשוט קוצנית לכולם. והם ממש מנסים לעזור

מוכר מותק. אני מבינה את עצמי ולא שופטת אותי

גם אני הייתי ככה