פורקת. אומרים שהזוגיות מתפרקת לאט לאט בשנה הראשונה... מצליחה להבין למה אומרים את זה. את כל היום בבית, בין כביסות, לכלים, לניקיונות , לכלב , להאכלה, להחלפה, לשינה, לחוסר שינה, לחוסר מקלחת, לחוסר רצון להכין לעצמך משהו לאכול או להיכנס אפילו לשירותים כי את בחשש שהתינוק עלול לקום. ואז כשבא הישועה אני קוראת לזה.. הבעל נכנס הביתה כמו רוח סערה. ואז זה מתחיל, אל תרימי אותו הוא ירדם לבד. תני לו לשחק למה את מציקה לו, עזבי אותו הוא שקט.. ממש סידרת חינוך לא לילד, לי. ויש עוד מיליון משפטים כאלה שממשיכים... לא נולדתי אמא, אני צעירה.. אמא לילד קטן שלומדת. ואת כשאין עוד מקום להכיל גם את היום הארוך הזה כשהעיניים שלך אדומות מחוסר שינה.. וגם אותו, שם הריחוק מתחיל. לי אין כוח יותר ... מרגישה מותשת נפשית ופיסית. אין לי כוח אליו למרות האהבה העצומה שיש לי אליו. מיליון פעם הערתי, מיליון פעם שתקתי. שוקלת לעזוב לצאת להפסקה מהמרתון הבלתי פוסק הזה של החיים.