אז הבטחתי לכן סיפור #2 לשכב אז אני עוברת את החצי שעה הזו בעמידה. בינתיים בודקים לי אופציה של גז צחוק לבקשת הדולה שלי. בשעות הבוקר המוקדמות מעבירים אותי לחדר לידה מעברי כזה בתוך המיון ומנסים לתת לי גז צחוק. אני מרגישה שאני לא יכולה לסבול עוד דקה של צירים. אני מנסה את הגז צחוק אבל מפחדת. מרגישה שזה חונק אותי. וכזה מתחיל להשפיע ההרגשה רעה. כמו אחרי בקבוק וודקה. סטלה קשה. רעה. בלי שליטה. אז אני מעיפה את זה ממני וממשיכה לצרוח. לא עובר הרבה זמן עד שהצוות מבין שאני באמת לא יכולה לסבול את הכאב ובשעה 10:00 אני נכנסת לחדר לידה. בשעה 11:00 מגיע המושיע שלי, המלאך הגואל, המרדים. את הזריקה של האפידורל אני כמעט ולא מרגישה כי לעומת הצירים כלום כבר לא מזיז לי. לא עובר הרבה זמן עד שהאפידורל מתחיל להשפיע ואז אני בחלום. לא מאמינה שזה סוף סוף נגמר. אני מודה לאלוהי האפידורל. בודקים אותי שוב ואין התקדמות עם הפתיחה. 2.5. ועכשיו המצב גרוע כי האפידורל רק מעכב לידה והרי לקחתי אותו בשלב הרבה הרבה יותר מידיי מוקדם. אבל אני לא מתחרטת. שתי מיילדות מדהימות מלוות אותי. בהתחלה פוקעים לי את המים ואז נותנים לי לנוח במשך שעתיים. אני מנסה לישון אבל לא באמת יכולה. אחרי ימים של סבל בלי שינה הייתי מצפה שאצליח אבל זה רחוק ממני. גל הולך להביא לי סנדוויץ מארומה ואני מצליחה לאכול חצי ממנו. כעבור שעתיים באים לבדוק – פתיחה 3. הכל קורה לאט מידיי ובבית חולים מתחיל לחץ על החדר. אז מחליטים לתת לי פיטוצין. הצירים נעלמו אז אני מסכימה כי אני מבינה שאחורה כבר אי אפשר לחזור. נותנים לי פיטוצים במינון נמוך (15 ואז 30) והוא מחזיר את הצירים אבל ברוך השם אני בקושי מרגישה (תודה שוב לאפידורל). בשעה 16:00 בערך אמא שלי מופיעה עם אחותי בחדר לידה. תכף נכנסת שבת. הן הולכות ביחד עם הדולה להדליק נרות. מחוץ לדלת מישהו עושה קידוש בקול רם ואני בוכה. בוכה ומתפללת שהילד הזה כבר יבוא אלינו. אני מחכה לרותי המיילדת החדשה שלי (המשמרות התחלפו) שתבוא לבדוק שוב פתיחה. הדולה הולכת לקרוא לה והיא אומרת שהיא תכף תיכנס. בשעה 17:00 בערך היא נכנסת לבדוק אותי ובקושי מדברת. אני מתעקשת שתגיד לי מה קורה והיא אומרת פתיחה 8. אני אפילו לא מצליחה לשמוח. כבר לא יודעת מה לחשוב. קפיצה מטורפת. סוף כל סוף. היא אומרת לי לנוח ושהיא תחזור עוד שעה לפתיחה של 10. וככה קורה. היא חוזרת כעבור שעה והפתיחה 10, מחיקה 100. אבל התינוק עדיין צריך להתקדם עוד. והוא גם הפוך (כלומר עם הפנים למעלה במקום למטה). הדולה שלי עושה לי כמה תרגילים בניסיון לקדם אותו ולהפוך אותו. איפה שהוא בין לבין יד האטות בדופק של העובר ואני נכנסת ללחץ. רק לא קיסרי. בשלב הזה מחליטים להוריד לי את המינון של הפיטוצין למינון המינימאלי. לקראת השעה 20:00 רותי חוזרת לבדוק מה איתי ואנחנו מבינים שאפשר להתחיל ללחוץ. אבל אז אני מרגישה רע. פתאום רועדת בטירוף. קר לי והגוף שלי חם. אני מבקשת מרותי שיבדקו לי חום. היא חושבת שאני סתם מגזימה אבל אני מתעקשת ואומרת להם שאני לא מרגישה טוב. מישהי מגיעה לבדוק לי חום והמדחום מראה 37.6. רותי לא רוצה לקחת סיכון ומבקשת לבדוק גם בטוסיק לתוצאה מדויקת יותר. הפעם המדחום מראה מעל 38. לא עוברת דקה וצוות שלם קופץ עליי מכל הכיוונים עם אנטיביוטיקה, משככי כאבים ונוזלים. אני כבר מטושטשת לגמריי. הם מסיימים ובשעה 20:45 בערך אני מתחילה ללחוץ. לחיצה אחת והן צועקות לי כמה יפה אני לוחצת. אני בטוחה שהן עובדות עליי כדי שאתעודד אבל אז היא נותנת לי לגעת בראש של הבייבי ואני מבינה שאני באמת מתקדמת יפה.

דיייי רוצי המיילדת הנדירה הזו יילדה גם אותי וגם לי היא אמרה שאני לוחצת מדהים והביאה לי לגעת בראש היא אישה מדהימה

רותי *

חחחח ברצינות?? באיזה בית חולים??

שערי צדק

מטורף

חח וואי אני פשוט לא מפסיה לברך אותה

דיי אלי איזו לידה! לא פשוט בכלל... היא הצליחה להפוך אותו??? כי גם אצלי הןא היה הפוך

הצליחה כן!!! זה היה מטורף

וואוווו איזו תותחית... אני סיימתי עם הפוך ועם ואקום חחחח