קצת פריקה , ערב שכזה שבוע 39++, אני עם פתיל קצר מתמיד. בעלי בדיוק התחיל עבודה חדשה השבוע. אין לי את הכוחות לתמוך בו כמו שהייתי רוצה בימים כאלו. ויותר מזה, אני מרגישה שאני צריכה תמיכה ועזרה יותר מתמיד. והוא חוזר הביתה, וכל פיפס מתחיל להרגיז אותי, וכל דבר שהוא עושה או מנסה אני מתעצבנת. ומשתלטת על הטיפול בבן הגדול כי אני לא מרוצה מהדרך שנעשים הדברים. סתם שמה לי מקל בגלגלים. מערערת את הסמכות שלו מול בננו. מרחיקה ממני את העזרה. לא מצליחה להביא את עצמי להעביר מסרים בצורה חיובית ומועילה. הורסת הכל. מלאת רגשות אשם במקביל לכעסים. ולא יודעת איך לשנות את המצב. מאיפה למצוא את הסבלנות, את התגובות הבונות במקום הקוטלות. ומוטרדת מלהגיע ככה ללידה עם כל הכעסים האלו. יש המון טוב והמון קושי. תסכול בלבול פחד כעס אשמה לחץ ועייפות. ניסיתי לדבר, אבל שנינו עייפים, וזה רק כמו אש שמתלקחת עוד יותר. זהו הוצאתי.

וואוו אני בדיו. במצב שלך אין כבר ממוטטת, אני יותר מ3 שעות רצוף בלי מנוחה וגם לא אוהבת את העזרה שלו, אין מה לעשות זה תקופות שעוברות. פשוט ללכת לישון, ולקום מחר ליום חדש ולדבר יפה, להבהיר עמדות... ליבי איתך❤

תודה שלי, זה מחמם את הלב. תודה שאת מבינה מה עובר עלי

היי מותק. אני 40+1 בדיוק באותו המצב. שונאת את עצמי על זה שאני לא יכולה להגיד מילה טובה ורואה רק את השלילי אבל אני מניחה שזה מאוד טבעי ביחס למצב. תחליטי עם עצמך כשיגיע הרגע (של הלידה) את עושה בראש סוויץ ובאה לזה נקייה. בהצלחה ❤