מאמר יפה אחד היפים שקראתי. מעניקה אותו לכן, גיבורות שלי❤ (עריכה: לבקשתכן יקרות, כמובן שמותר ואפשר לשתף) *** הגברים מעטרים את החזה שלהם בעיטורי גבורה על לילה אחד של לחימה בעוז על יום אחד של הסתערות חסרת מורא שהצילה את האומה כולה מכיליון על רגע של אומץ ללא גבולות על התפרצות של אש בוערת שנתנה להם כוח לעשות את הלא יאומן. הם צועדים במצעדי גבורה וגאווה חוגגים את ימי השנה לקרבות הגדולים בהם גילו כמה עוצמה וחוסן יש בהם במצבי הקיצון שמזמנת המלחמה והאיבה. *** אנחנו הנשים נושאות את אותות הגבורה שלנו בשתיקה בענווה בקבלה מובנת מאליה בחוסר הבנה פנימית של הגבורה האינסופית שניחנו בה. ביום אחד, או שניים או שלושה אנחנו לוחמות בעוז להוציא מתוכנו חיים בכאב שאין שני לו, בהתמדה, באהבה ובפחד. לילה אחר לילה אנחנו מסתערות חסרות מורא וחסרות שינה נלחמות לטפטף טיפות של חיים אל פה רעב וצווח נוגעות בעדינות ואהבה בגוף חסר הישע, סובלות את כאבי גופנו שלנו הקשים את התפרים של הקרע שנפער בנו כשיצאו ממנו צווחות ראשונות של נשמה חדשה שבאה לעולם את כאבי הלב את כאבי הגדילה את כאבי השיניים הצומחות את מכאובי האהוב שמתרחק ולא יכול לגעת במימד בו את מצויה. את הכאב של הגור הקטן שלך שהופך לכאב בתוך ליבך. *** במקום תמרוני ראוה בכיכרות ופסלים בהיכלים אנחנו מתמרנות חיים שלמים, משפחות גדולות וקטנות עבודה ופרנסה והנקה וגדילה ויצירה וחשבונות ולמידה וזוגיות ומשפחה מורחבת ומתנות בחגים ואוכל לגוף ולנשמה במקום אותות של גאווה אנחנו נושאות עיטורי עוז ומופת, תמיד מחוץ לגופנו שלנו: ביום הראשון שלהם מחוץ לבית החולים בהנקה הראשונה שעוברת בשלום ביום הראשון לכיתה א בטקס ההשבעה בצבא בטקס הסיום באוניברסיטה מתחת לחופה עם נבחרי ונבחרות ליבם וכשהם הופכים בעצמם לאבא ואמא. במקום נאומים חוצבים להבות אנחנו שרות את שיר היקינטון ומזכירות לה שהיא הילדה הכי יפה יפה בגן ומוחות דמעה של התרגשות והכרת הטוב וכשהיא מחייכת גם אני מחייכת. *** אולי המצעדים והסרטים והפסלים בכיכרות נועדו לא רק לזכור את אלה שאינם ואלה שעודם אלא לתת דחיפת מוטיבציה לגיבורים הבאים שעוד לא יודעים שהם כאלה. אולי בגלל שכל אדם שני בעולם הוא אישה, ובגלל שנשים לא מפסיקות ללדת ילדים גם בלי שום פרס מיוחד אנחנו לא עוצרים לקלוט איזה גיבורות ענק מתהלכות בינינו בטרנינג מהוה וקוקו מרושל ולא במדים מגוהצים ומעומלנים. איזה פלא עצום מסתתר בשגרת החיים הרגילה . *** לכל אלה ולעוד אינספור גיבורות שמהלכות בינינו, אני מארגנת בליבי מצעד ענקי, ברחובות כל הערים וכל היערות, וכל המדבריות, וכל שדות הקרח בעולם. אתן הלביאות, גיבורות האומה, הצלשניקיות האמיצות מכל. והלוואי ותשאו את עיטור המופת הזה בליבכן לתמיד.

וואו מרגש ברמות!!! ואמיתי כל כך... אכן גיבורות !זכינו!!

כותבת המאמר ממורמרת מאוד ואני בטוחה שאין לה את הגבר שיודע להעניק לה ולסבול איתה יחד.... מאמר פיימיניסתי חסר טעם שלא מרומם טת הנשים אלא, פשוט משםיל את הגברים... להזכירכם הסיבה שאנחנו יכולים לישון בבטחה היא הודות להקרבת 7110 חיילי צהל במלחמת העצמאות, שרובם לא זכו לפסלים ועיטורים ומצעדים המתוארים לעיל. אני אישה דתיה שמודעת לחשיבות שני המינים

וואו,מרגשש..הכל אמיתי זה חיינו