בת 31 אמא ל-2🙏🏽 הגדול בן שנתיים והקטנה בת חודשיים. את הגדול הכנסתי לגן שהיה בן שנה וחצי שהייתי בחודש שישי, נחתי בבית 3 חודשים ואז ילדתי שוב. אני לא בעד להכניס לגן מהר וגם איתה אני רוצה להשאר בבית שנה וחצי. אני מודה לבעלי שיש לי את היכולת להשאר בבית ולא לחזור לעבודה אבל יחד עם זאת אני מרגישה לא שווה, סמרטוטה… לא בטוחה שהוא מעריך את זה כי זה לא קל בכלל לגדל ילדים. בעלי בן אדם טוב אבל הוא מאוד אוהב כסף, הוא עשיר ואני לא באמת צריכה לפרנס את הבית. אבל אם הייתי מכניסה כסף גם והילדים היו בגן הוא היה שמח מזה הרבה יותר זה משהו שאני לא אוהבת בו אבל לא יכולה לשנות זה הבן האדם. מרגישה אבודה ולא שמחה

לפחות את לא צריכה לדאוג לפרנסת הבית ולקשיים כלכליים קחי את זה כמתנה ותעריכי

הלוואי עליי לשבת בבית כמה שיותר עם הילדים ולא לחזור ב4 גמורה לשעתיים איתם

ברור שאני מעריכה ושמחה על כך אבל יחד עם זאת מרגישה שאני כלום ושום דבר בעיניי ובעיניי בעלי אם שווה לחיות ככה

מה גורם לך להרגיש ככה,

קודם כל הרבה ריבים עם בעלי על כסף, הוא כן מביא לי אבל זה תמיד מלווה בנתתי לך קניתי לך כאילו אני יושבת רגל על רגל בבית. ותמיד הוא מגביל אותי בכסף. תחושה שבא לי גם להכניס כסף ולא כל דבר לנשק לו את הרגליים כי הוא המפרנס. גם לי קשה להיות עקרת בית ולתת את כל כולי לבית ולילדים ואני באמת נותנת עבודה אני לא מהמסתלבטות. ובכללי עם אנשים להציג את עצמי כמטפלת בילדים ובבית, כבר אין על מה לדבר חוץ מזה כי אין לי עוד עניין בחיים. בנוסף חמתי וגיסתי העיניים שלהן עליי שאני לא עובדת כאילו יש לי הכל אבל אין כלום ריקנות

מבאס ממש. אם הייתי במצבך הייתי לומדת איזה קורס או משהו ובימים של הקורס מביאה מטפלת לא חייב להכניס לגן ובהמשך מחפשת עבודה ויוצאת לעבוד.