איך אתן עם כל הגישות שיש היום לגידול ילדים??רק אני לא מתחברת? שורה תחתונה כולן מרגישות לי אותו דבר וכל הגישות שמות את הילד במרכז..למשל אני קוראת על הגישה ההיקשרותית שכל החברות שלי עפות עליה..והכל מדבר על זה שתמיד צריך לבוא לילד בצורה מאוד מסוימת...מה שהוא רוצה מה שהוא מרגיש נמצא תמיד במרכז..וכאילו אין כמעט מקום לסמכות הורית...כאילו מהזאת גישה הקשרותית??ברור שצריך לתת חום וביטחון לילד אבל מה עם גבולות??? נכנסתי לכל מני מדריכות הורים עם הגישה הזאת והרגשתי רק אמא יותר רעה כי כן אני אמא שכועסת לפעמים,לא נותנת מקום לבקשות מוגזמות מצד הילדים... ושם הכל נורא מכיל ברמות שלפעמים נראה לי מעצבן את הילדים בעצמם...כל ה"אני מבינה שאתה כועס עכשיו אבל..." "אני מבינה שאתה רוצה לבעוט בדלת אבל אנחנו לא בועטים..."כאילו רק אני חושבת שלפעמים פשוט צריך להרים את הקול בצורה מבוקרת ולשים גבולות מאןד ברורים??? אשמח לשמוע דעות שלכן

מה זה השטויות האלו. ילדים חייבים גבולות! במסגרת הגבולות הם לומדים, מתפתחים, מקבלים ביטחון

מסכימה איתך עם כל העיניין של ״אני מבינה אבל... חרטא ברטא״ בגלל זה ילדים מרשים לעצמם יותר מידי.. לפי דעתי כל הורה צריך להציב את הגבולות בצורה הכי ברורה שיש כמובן בלי אלימות בשום צורה!! וכן אין לי בעיה אפילו להרים את הקול עם צריך, עבדתי בבית ספר עם ילד לא מחונך בעליל שההורים שלו מרשים לו הכל ומשחדים אותו במתנות ואם תיהיה ילד טוב נקנה לך ככה וככה.. והילד הזה תמיד היה אומר עליהם מאחורי הגב שהם חייבים לו, והוא לא אוהב אותם וכאילו הוציא אותם פראיירים ואותו מלך כזה שכל מה שהוא מבקש הוא מקבל רציתי להדביק לו משהו על הראש, מהחוצפה שלו, אבל ההורים מאפשרים לילד את ההתנהגות הזאת. שורה תחתונה לחנך את הילד לכבוד ולהקשבה ושיבין שגם אם אומרים לו לא הכל טוב גם אם קשה לקבל, גם אמא שלי לא איפשרה לנו כל מה שרצינו והיינו הילדים הכי מחונכים בעולם שכל הורה רק חולם עליהם והינה היום בדיעבד אני מרגישה שאמא שלי לא החסירה מימני הרבה ואני מודה לה שלא יצאתי מפונקת

מסכימה עם כל שנאמר רק ארחיב כשהילדים שלי כועסים או מתוסכלים בגלל גבול שהעמדתי להם יש כמה דברים שאני משתדלת תמיד לעשות דבר ראשון לומר להם אחרי שאתם תרגעו נדבר (מלמדת אותם ליצור שיח כשהם רגועים) דבר שני אני אומרת להם, אתה יכול לכעוס אתה לא יכול לבעוט לזרוק וכו וכל מה שהפכת אתה תסדר, תשים לב. (כן נותנת מקום לרגש אבל יש צורה) אחרי שהם רגועים אני קוראת להם לשיח קצר. להגיד לך שאהי לא מרימה את הקול זה יהיה שקר אבל. אני ממש עושה עבודה על עצמי שלא. זה מוריד מהסמכות שלי מולם. וכשהילדים המפונקים(אין זה דור) שלי פותחים רגע את הפה ומקשקשים אז את לא אוהבת אותי אני מיד אומרת להם בגלל שאני אוהבת אני לא מרשה.

שורה תחתונה אני כן יוצרת שיח רגשי אבל עם סמכות וגבולות. במיוחד עם הבן שלי הבכור שהוא ילד מיוחד שצעקות פשוט עוברות לו ליד האוזן ורק קול שקט והתמדה של ברזל בגבולות עובדים ויש לי ילדים שובבבים טיל!

מסכימה איתך. מוגזם ומגוחך. דווקא להגביל ילד ולהראות לו שאת שם להבדיל בין טוב ורע זה הכי נותן ביטחון

אני חושבת שאין גישה אחת נכונה ויש ילדים שונים שמתאים להם גישות שונות בגדול אני מתחברת מאד לגישה ההיקשרותית ולרוב כן מתנהלת איתה אבל לגמרי יש המון פעמים שאני מציבה גבולות בצורה ברורה וסמכותית כולם נופלות כולם צועקות הכל נראה מאד אינסטגרמי לא באמת הכל עובד בפועל כן יש אידיאל כלשהו, אבל חד משמעית בעיני רק שילוב של הגישות עובד! ולא רק אחת וזהו... ויש גם ילדים שלא מתאים להם גישות מסוימות את האמא ואת מכירה את הילד שלך יודעת מה נכון לו

איזה כיף לראות כאן נשים שפויות....מה שמעצבן בגישות האלה תשמיד יופל הכל על ההורים