שלום לכולן אני בת 29 אמא לשלושה ובהריון תאומים שבוע 18 נשואה 6 שנים , רוצה להתייעץ ולדעת מה אתן חושבות מהצד שלכן בעלי גם בן 29 עובד דואג לבית מפרנס , לאחרונה תקופה לא קלה בכלל בעקבות מחלה מורכבת של אימי , ואני עם רקע של חרדות קיבלתי את הבשורה לא טוב בכלל משפיע עליי בתפקוד היום יומי משתדלת לעשות כמה שאני יכולה בבית אבל יש ימים שהעצבות משתלטת וקשה לי להתנהל , הוא מבחינתו לא מקבל את זה שיש ימים כאלה אני בוכה המון ובחוסר מצב רוח ולא הכי חמה לילדים (שוב אני במצב נפשי לא קל בכלל ) בנוסף להכל הם במסגרות אני לא ניידת הכל ברגליים או באוטובוסים שלושה ילדים קטנים הוא חוזר מהעבודה ב6 בערב מתקלח מתלבש יוצא ויושב עד מאוחר עם חברים שלו , מציינת שכן לוקח את הילדים כשמתאפשר לו וכשאני צריכה לנקות את הבית אבל הוא לא שותף פעיל מאה אחוז במיוחד בתקופה הזו שאני זקוקה לו אין לנו תקשורת כמעט כשהוא נכנס מהעבודה הביתה אני רוב הזמן בפלאפון כי שוב אין תקשורת ואני מרגישה בודדה , לא מתייחס אליי , אין לנו ישיבות בערב כמו זוג נורמלי , לא יוצאים לשום מקום ביחד , ואין זמן איכות , מרגישה ממש לבד מעבר לזה ההריון עובר לי בלחץ וסטרס תמידי , לא תמיד מסתדרת עם הילדים כי קשה לי נפשית ופיזית והוא רואה את הקושי ויש פעמים שהוא גם מתעלם הוא תמיד מאשים אותי וטוען שאני הלא בסדר כי אני כבויה כל הזמן , ולא מנקה את הבית ומסדרת כל הזמן , מציינת שאני כן משתדלת ומקפידה אבל הגוף כבד , והנפש עייפה , אני לא יודעת מה לעשות הוא גורם לי כל הזמן להרגיש שאני הלא בסדר ואני הדפוקה והוא מבחינתו בסדר גמור עוד דבר ודוגמה - אתמול הלך עם חברים לים בזמן שאני עם שלושה ילדים , חזר התקלח יצא וישב עם חברים שוב פעם ואני עם עצמי בפחד לחץ בלי שום תמיכה מאף אחד שלחתי לו הודעה שיבוא להיות איתי הוא צוחק עליי כל פעם אומר לי כמה דקות בסוף אני נרדמת וככה עובר עוד יום מה הייתן עושות האם אני באמת הלא בסדר ??