הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. המצב בבית עם הילדים בלתי נסבל וביקשתי מבעלי היום בבוקר לנסוע לפארק עם הילדים כדי שלא נשתגע בבית. מההתחלה הוא לא היה בעניין אבל הסכים בלחץ ברירה. הכנתי אוכל ויצאנו. הגענו לפארק והוא עם פרצוף חמוץ, מאשים אותי ש"מי צריך את הדבר הזה עכשיו" במקום לפרגן - מאשים. הילדים רבו והשתוללו וצרחו שוב והוא התעצבן והלך לשבת באיזו פינה ואנחנו המשכנו ללכת אחרי רבע שעה שאני רואה שהוא לא מגיע שלחתי לו הודעה שיבוא לעזור לי עם הילדים הוא כתב לי שחזר הביתה וכשארצה אסמס לו שיבוא לקחת אותנו כשכעסתי שעזב אותי והלך הוא כתב לי "היה נראה שזה מה שאת רוצה" שיא הגזלייטינג אני עכשיו לבד איתם תקועה בפארק, בלי רכב ועם הרבה כעס בלב זה מה שהוא מחנך את הילדים כשקשה אז בורחים אני מאוכזבת...

נשמע לא פשוט.. אני ממש מבינה אותך שרצית לצאת, זה ממש להשתגע להישאר בבית.. והאכזבה שלך מובנת.. את לא מגדלת ילדים לבד. אולי תדברי איתו בערב כשהם ישנים תגידי לו איך את מרגישה ומה עושים, שאת רוצה להרגיש שאת לא לבד? אולי אפילו תציעי טיפול זוגי? ועוד משהו קטן, אם אתם שניכם בייאוש, אולי מידי פעם שכל אחד ייקח בתורו את הילדים לאיזה שעתיים בחוץ כדי שהשני יוכל לקבל קצת זמן לעצמו? רק הצעות כמובן... ככה או ככה בהצלחה ⁦❤️⁩

הוא אשכרה ברח וחזר הביתה , אני אמורה לשתוק על דבר כזה???

חצוף כאילו הילדים רק שלך

אני לא רוצה להתפוצץ עליו כי זה לא יגמר טוב אני מנסה להרגיע את עצמי אני פשוט אומרת לעצמי שהילדים מספיק גדולים, הם רואים ומבינים הם רואים מי ההורה שנשאר איתם ולא עוזב ומי זה שלוקח את האוטו ונוסע אני תוהה אם להשאיר את זה לידי הקארמה ולקוות שהם יזכרו את כל ההתנהגויות האלה כי זה לא חד פעמי

בני כמה הם?

9, 7 ובת כמעט 3

לא יודעת מה לענות שולחת חיבוק❤️

היי בננית, שאלת אם נלהשאיר לידי הקארמה, לדעתי לא, אל תשמרי בפנים ותקווי שיום אחד הוא יקבל מה שמגיע לו, פשוט תגידי לו, ואם לא טוב לך אז אך תישארי במקום שלא טוב לך, אבל לא למשוך את התחושות האלה שנים ..