ילדתי לפני חודשיים ילדה ראשונה לאחר ivf. הידה היתה קשה קשה וגם ההסתגלות לחיים שאחרי בכל המובנים- שינוי שגרה,זוגיות... בתחילה בעלי היה 3 שבועות בבית מאטד עזר, הכל היה שם... אני הייתי ממש במצב על הפנים. תפקדתי ודאגתי לתינוקת מהתחלה (ועד היום) אך הייתי עצובה מאוד. לאט לאט התחלתי חהסתגל למרות שמאוד קשה עדיין. בעלי כבר חזר לעבודה.. אני מרגישה בלופ אינסופי שלא נגמר סביב האכחות, החלפה, העסקה במשטח פעילות/טיול וכד' בין חבין לתפעל ולדאוג לתחזוקת בית,להתעורר בלילות להאכלות.. אציין שבעלי מנסה לסחוב איתה בלילה כמה שיכול כדי לאפשר לי לישון מעט... לעיתים נשאר עד שעה 1, אפילו 2 כדי שאוכל לישון... בימים האחרונים נראה שהספיק לו וזה פשוט הכל עליי. גם בלילה אני עוברת מהחדר לסלון כי הוא נוחר מאוד ולא מאםשר לי כלל לישון...והילדה נשארת צמודה אליי בעריסה כמובן.. ניהיה לי מאוד מאוד קשה כבר.. אניחא יוצאת מהבית חבד להתאוורר, לא עושה דבר בשביל קצת למלא מצבורים .. מבינה שהוא עובד ויש לו מטלות ומשימות אבל בואו נודה באמת... לטפל בתינוק שרק נוחדזו חתיכת עבודה! שגם לא נגמרת...לא יודעת מה המציא את המושג הזה חופשת לידה... אציין שיש לנו עזרה רק מחמותי שמסתכמת בגדול בזה שאנחנו בעיקר מגיעים אליה פעם פעמיים בשבוכ והיא נהנית איתה ובימי שישי בדרכ ישנים שם והיא שומרת עליה בלילה עד שעה 6 בבוקר שאני קמה להחליף אותה. מלבד זאת התחטשה היא כל יום של מאוד לבד, בבית... ורק מחכה שבעלי יחזור ויתן לי קצת אוויר וכלום. מקלחת זה אני, להרדים זה אני ואם נפל המוצץ כאילו לא שומע... בקיצור מתוסכלת ועייפה.

ניסית לדבר איתו ולשתף? יש לך אפשרות לקחת עזרה בתשלום אפילו פעם בשבוע?

יודע הכל בטח, אני תמיד מדברת ומציפה... זה לא תמיד עוזר.. ועזרה אפשר ממש פה ושם לקחת בתשלום אבל גם, לא סומכת על אף אחד וגם לא מכירה

דווקא נשמע שעוזרת ואל תשכחי באמת שהוא עובד וזה קשה אבל זה לופ של ״אמא״ בעלי חוזר ב20:30 בערב כל יום והכל עלי הבית , הבנות ואני עובדת. יש פעמים שכן כבר קשה לי אבל אני חושבת שזה החיים ואין מה לעשות אם אנחנו רוצים באמת ילדים ואני איתך לגבי ״חופשת לידה ״ שזה לא באמת חופשה החודשים הראשונים מאוד קשים