אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לעשות כלום מאז שילדתי… עברו כבר 3 חודשים. ואני עדיין לא מצליחה לעשות כלום,לא לשתות קפה בבוקר,לא מצליחה לבשל,לעשות כביסות,לדאוג לבית.. בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה,אני כל בוקר קמה עם תחושה כבדה,שאין לי כוחות מתחננת לישון עוד קצת. אני לא מצליחה לאהוב את עצמי אחרי הלידה הזאת,לא מצליחה לקבל את הגוף החדש,הגוף שלי נדפק סופית. אני לא מצליחה לאכול כמו שצריך,לא מצליחה לנהל את הזמן שלי, אני לא מצליחה להחליט כשהילד ישן-אם לישון איתו כי אני גמורה מעייפות או לאכול משהו. אני מרגישה כישלון,אני מרגישה שהכל קשה לי . אני לא מצליחה לעצור את הדמעות,כמעט כל יום. אני לא מתפקדת בכלום…פשוט לא מצליחה.

אני חושבת שזה לגיטימי לגמרי. קודם כל תעשי לעצמך ולתינוק סדר יום, כי זה יותר בשבילנו שלא נאבד שפיות ונשתגע. בבוקר כשהוא ישן-תשני איתו, אחרי כמה שעות שישן שוב תארגני את הבית תאכלי תעשי כביסה מה שאת צריכה. תבני סדר יום ממש בטבלה במחברת, שישמש את הצרכים שלך ושל התינוק. לילדים שלי יש סדר יום מגיל אפס-בהתחלה אמרו שאני חיה בסרט ואחרי מעט זמן הבנתי שאני עושה ה-כ-ל בזמן שבנות אחרות לא מספיקות לצחצח שיניים, נטו סדר וארגון בראש. תתחילי בזה. ובקשר לבכי-הכי קל להגיד דיכאון אבל יש פיצוץ של הורמונים אחרי לידה, את בטח עצבנית שלא מספיקה כלום או שהילד לא מפסיק לבכות. אני חושבת שזה ממש נורמלי.

ההתחלה קשה... מאוד הגדולה שלי היתה עלי 3 חודשים הייתי מחכה שבעלי יחזור הביתה כדי שיקח אותה ואוכל לעשות פיפי קודם כל בערך אחרי 3 חודשים זה מתחיל להשתפר, האכלות פחות אינטנסיביות, פחות גזים בנוסף 2 דברים שמאוד הקלו עלי (שלקח לי זמן ללמוד) טרמפולינה, הייתי שמה אותה לידי כשהייתי עושה דברים בבית, החל מכביסה ועד מקלחת מנשא, כשצריכים אותנו קרוב זה מרגיע ומרדים ומאפשר לנו לזוז ולצאת את לא כשלון, את אמא, תעשי רק מה שדחוף וכל השאר יחכה, כשהדברים ירגעו תגלי שאת כל פעם מספיקה קצת יותר

חיבוק ענק!!! לידה ראשונה?

את בחודשים הכי קשים מכאן זה רק ילך וישתפר. את לא כשלון את עוברת תהפוכות נפש וגוף. אני זוכרת את ה4 חודשים הראשונים כבין הקשים בחיים שלי. מטריד אותי רק שאת בוכה כל היום צריך רק להיות עם היד על הדופק שזה לא מתדרדר פה לאיזה דיכאון.