מתוסכלת ברמות מרגישה חרא ילד בן שנתים וחצי איתי בחינוך ביתי, לא התיחסתי אליו כל הפסח תכננתי תוכניות ובסוף כלום לא קרה התפוצץ לי בפנים. קודם זה היה הניקיון הסזיפי לפסח שאמרתי אני אסיים את הנקיונות האלה וכל הפסח נצא לאן שאפשר ואשחק איתו כי אהיה פנויה, אכן יצאנו כל יום למשפחה/ גן שעשועים ופשוט מיןם חמישי שנינו חולי קורונה בעלי יצא איתו כל יום למשפחה / גן שעשועים ואני? מרותקת למיטה ולכדורים, הערימות כלים של כל השבוע הכביסות המה לא.. אנחנו נוסעים לאילת מחרתים שזה גם לחץ שאני צריכה לנקות את הבית על כל מה שלא ניקיתי ולהכין הכל וזה שוב לא להתייחס אליו מחר. אבל אני נלחמת בגןף שלי עשיתי קצת כלים והתחלתי להרגיש בחילות וסחרחורות איזה מבאס זה שכל כך תכננתי שבועים של כיף בייחוד עד שאבא שלו איתנו בחופש והכל התפוצץ לי🥲🥲 איך אני שוב אתן לו בית מחר ושוב לא אהיה עסוקה בו?? הבית במצב זוועה ואין לי עזרה מאף אחד אז אין טעם להגיד לי מרגישה נורא

זה קורה תשמחי שיצא שהיית חולה כשבעלך היה בבית לעזור אחרת היה גרוע יותר לפחות אתם נוסעים לחופשה שתפצה אותכם על השבוע הזה

לא קל. חשוב לזכור שמה שהכי חשוב לילדים שלנו זו הנוכחות שלנו. המעורבות שלנו. פחות מעניין אותם כל התיכנונים והכיף שרצינו בשבילם. גם בנקיון בבית אפשר להיות נוכחת ואפילו לשתף את הילד. לתת לו סקוץ וכסא פלסטיק לנקות או למלא קערה קטנה ושישחק עם ספוג. וכשלא מרגישים טוב? לא נעים לומר אבל לפעמים לילד זו מתנה. הוא יכול לשבת לידך ולשחק ולדבר ואת מדי פעם מהנהנת. לראות יחד איזו תוכנית. כל דבר שאמא לידו, רואה אותו, שומעת אותו, שווה יותר מכל דבר אחר. ולפעמים החינוך הביתי מגיע מתוך השיגרה הפשוטה בלי ליזום משהו מעבר. אז בעניין הבלאגן בבית, מבאס וקשה שאין עזרה ואין לי עצות חכמות. אבל לגבי הילד, פשוט להיות שם בשבילו ולזכור שבזמן, לא העיקר הכמות אלא האיכות.

זה בסדר את לא אשמה תני לעצמך מרגוע ממצפון את חולה ובעלך השלים לו . בטוח שאם כל כך אכפת לך את אמא טובה ותשלימי לו כשתוכלי