יש לי בעל פשוט כפוי טובה, רואה רק את עצמו מחרטט וחושב שמישהו קונה את החרטות והתירוצים. הוא אף פעם לא עושה ויתור לצד שלי בכל מה שנוגע למשפחה, תמיד המשפחה שלו קודם כל. והמשפחה שלו מצטערת שזה נשמע רע לא משתווה לשלי. בשום בחינה! אני זו שכל פעם צריכה לעשות ויתורים בחגים ולהיות אצלהם למרות שיש תורות כל שנה ויש סדר ברור, איכשהו אמא שלו (גרושה) כל הזמן מצליחה להערים עליו מניפולציות ולגרום לו לבוא ואז אנחנו נגררים לריב בגלל זה. מה שאמא שלי לעולם לא תעשה! אבל זה הגיע למצב שאני עושה ויתורים והוא? כלום. ביקשתי לעשות שבת נוספת אתל ההורים שלי לא היה מוכן, אבל אצל אמא שלו כן. יש לנו תורות- שבת אצלהם, שבת אצלי ושבת בבית שלנו. את הסדר הזה הוא מוכן לשבור בשביל המשפחה שלו, אבל חלילה לא בשביל המשפחה שלי. תמיד תירוצים תמיד יש מה לספר ואני לא מאמינה ולא קונה קמצוץ. ההדדיות הזו תיפסק. אבל האכזבה בלב דוחה אותי

דיברת על זה כבר לא?

מה גורם לו לכזה צער להיות אצל המשפחה שלך? יש לו שם אנשים בסגנון שלו? בגיל שלו? יש לו שיח טוב שם? אוהב אותם?

אולי דווקא בגלל שכל כך מושלם אצלכם ובצד שלו זה סיפור עצוב אז הוא לא אוהב ללכת לשם, ותמיד מרגיש שהוא מפקיר את אמא שלו

כן דיברתי על זה. אבל זה רק מחמיר אני לא מקבלת שום סיבה כשעושים ויתורים זה צריך להיות הדדי אין לי שום בעיה להפסיק לוותר אבל האכזבה גדולה מאוד