אני סטודנטית להנדסה בשנה 4 . בעלי מרוויח 8 וחצי אלף ויש לנו תינוק בן 3 חודשים. אני בחיים לא ביקשתי מההורים עזרה כלכלית תמיד התסדרנו לבד למרות הקושי הגדול וההורים שלי גם מעולם לא הציעו. אני מלאה ההורים שלי. לא חסר להם בכלל בלשון המעטה. והם לא מעניקים כלום לא עזרה כלכלית לא עזרה עם הילד. אני מפספסת לימודים כי אני שומרת על הילד יש לי מבחנים וגם כשאני מבקשת שישמרו עליו כדי שאוכל ללכת למבחן עושים מעין טובה. חמתי, אישה שבאמת אין לה חיה לבד בשכירות ועובדת קשה בשביל 4 וחצי אלף עלובים. כל יום מתקשרת אם לבוא לעזור וכל פעם שבאה מביאה איתה אוכל או טיטולים אני יודעת שאלו ההורים שלי ושום דבר לא ישתנה אבל כואב לי שאמא שלי בחיים לא ץציע לבוא לעזור תשלח לי איזה ארוחה חמה או תבוא לקלח את התינוק. כמו סתומה התקשרתי ואמרתע לה את מה שיושב עליי וכמובן שהיא שלמה עם עצמה אני מבינה שלא כל הסבתות אוהבות לתת מעצמן אבל לפחות שיחת טלפון של איך את משהוו

אהובה יש גיל שמבינים שאי אפשר לשנות את העולם או אנשים וצריך להתמודד עם זה. אנשים יכולים לשנות התנהגות בתנאי שיהיו מוכנים לשינוי שנראה שזה לא המצב.. את צריכה לקבל את זה שזאת אימא שלך

לפני שהיה לי ילדים ואחותי הייתה מתלוננת לי על זה הייתי אומרת לה שיעזור לה להבין שפשוט אלו ההורים וזה לא ניתן לשינוי. אבל בפועל זה כל כך קשה במיוחד שאני רואה כמה עוסרים לחברות שלי ויש להן תמיכה

חיימשלי אני כל כך מבינה אותך🤧❤️ אני ובעלי במצב כמו שלך מבחינת ההורים שלא רוצים לעזור עם תינוק בן 11 יום אני בחרתי לנתק קשר עם ההורים שלי לא רוצים לעזור לא כלכלית ולא נפשית אז באמת שילכו לעזאזל.