יש לי תחושה שהפצפונת שלי בת שנה וחצי בשלב ההתבגרות שלה שהיא יחסית בוכה ולא מרוצה כשזה לא הולך בדרך שלה או שהיא לא מקבלת מה שהיא מרוצה הבנתי שקוראים לזה טנטרום או משהו כזה אז אני בעיקר מנסה לשמור על סבלנות ולדבר איתה, להסביר לה ובעיקר לנסות להבין אותה.. יש עוד דרך או במלצות איך לגרום לה שיהיה לה נחמד ולא תבכה או סוג של ״תתלונן״ ??

זה הדבר הכי חשוב שיש בהתפתחות תקינה של ילד!!! הכי תלונות וחוזר סביעות רצון!!! סימן שהוא מתחיל להבין שיש דברים שאמא מרשה ויש דברים שלו! את רוצה להגיע לבתי של השלמה שאמרת לה לא עוד ביסקוויט והיא תבכה כי היא מבינה שאין עוד וזה קשה לה להבין שאין עוד ביסקוויט זה שלה התפתחותי ממש חשוב ולא להיבהל מזה. אל זה הכי היסטרי וחסר שליטה ובלאגן סיפור אחר לגמרי! אבל כל עוד זה הכי של השלמה זה מצויין ואז פשוט לשבת ולחבק אותה ותראי איל היא נרגעת ברגע... זה בדיוק מה שאני עושה כל הבן שלי וזה פשוט מדהים כמה שזה עובד וכמה שזה נותן לו מקום!

תודה תודה

עוברת את זה גם עם הבת שלי והיא בדיוק חגגה 1.6 כבר חשבתי שהילדה שלי השתגעה איזה גיל קשההה

חכו זה לגיל שנתיים שם מגיע גם אני לבד ולא רוצה וכו'... וגם שם פשוט להעמיד גבול בצורה ברורה אוהבת ולהביא לבכי של ההשלמה שהוא מבין שזה לא הולך לפי הרצון שלו אלא לפי מה שאמא מסכימה או אומרת ... ולהבין שזה קשה להם ההבנה הזו ולחבק ולאהוב ולא להגיד להם שקט ולא לבכות שוב זה אחד משלבי ההתפתחות הרגשיים הכי הכי חשובים שיש בחיים אם את השלב הזה הם לא עוברים נכון זה מביא להם ים של בעיות וקשיי הסתגלות כשהן גדלים באמת לתת לילד את המקום עם כל הקושי שלנו לנשום עמוק להבין שזה קשה להגיד לו אני מבינה שקשה לשמוע את זה מבינה שזה מתסכל אותך אבל אמא אוהבת ומחבקת וכו' עם הבן שלי זה פשוט מטורף הוא מבין בוכה ובר לקבל חיבוק מנחם שמעודד אותו והוא ממשיך הלאה

אני כמובן מחבקת ומנסה להכיל אבל מה עושים שבגן אני יודעת שאומרים דיי לבכות או מספיק שקט והם ממש חסרות רגישות וחושבות שהילדה השתגעה

זה אין לך מה לעשות זה המציאות בחוץ כמו שיגידו לילד מה אתה בוכה אתה בת... ולסת יגידו את תינוקת .... אין מה לעשות עם זה בחוץ מה שהכי חשוב בבית לתת לזה מקום ולחבק ולהגיד להם שזה בסדר לבכות גם בחוץ אל קשה להם ואם יגידו שהם בכיינים וכו' זה בסדר שיגידו היא הרי לא בכיינית היא בוכה כי באמת קשה לה כי היא מתוסכלת ואין שום בעיה כמובן שעם הזמן הבכי נעלם ... אבל בבית לתת לזה את המקום ולהכיל ככה את גם יוצרת מקום של ביטחון שבו הם יכולים להתפרק והם יכולים להגיע מהגן להגיד שהיה קשה ולבכות ולפרוג או אם הילד

לבכות ולפרוק ואם הילד פתאום מתנהג בצורה אגרסיבית (צועק,משתולל,מרביץ,צורק חפצים, וכו') לדעת שכנראה היה משהו בגן לקחת אותו בנחץ להסביר לו של התנהגות הזו את לא מסכימה ולא זורקים מרביצים וכו' אבל את כן מחפשת למשוע מה היה לו בגן מה היה בחוץ ולמה הוא פורק ככה את התסכול ולהביא אותו בזה שהוא כן מספר לך להכיר שיחרר אותו... להעביר לו שהוא בסדר וזה טוב לבכות וזה חלק ממש חשוב מההתפתחות ושהוא לא יבהל מהבכי במיוחד שאת לא נבהלת וגם את לא נבהלת ממה שבחוץ עלולים להגיד...

אגיד גם עוד משהו שבאמת קרה לי... הייתי עם הבן שלי בקופת חולים מחכים לבית מרקחת. הילד רצה לצאת ולברוח לי אבל אי אפשר הרמתי אותו ולא נתתי לו לרדת הוא בכה וניסה לרדת והסברתי לו יפה שעכשיו מחכים יפה ואי אפשר לרדת ועוד מעט התור שלנו והוא יוכל ללכת... והוא בכה לפחות חמש דקות וכל האנשים בתור מה קרה מסכן שחררי לו כואב לו וכו'... אבל אני יודעת שהבכי הזה היה בכי של השלמה שכרגע אי אפשר ללכת וזה היה לו מאוד מאוד מאוד קשה וברגע שאני לא השתקתי אותו ונתתי לו ולא נבהלתי משום דבר הילד נרגע וקיבל את זה אין מה לעשות אנחנו צריכות להיות חזקות בדעות מצד אחד מצד שני שהילד ידע שהכל טוב וגם אם בחוץ או רים משהו זה ממש לא חייב להשפיע עליו. בדיוק ככה גם במסגרת הוא יבין שאם עלי לא משפיע גם עליו לא ישפיע. המדובר כאן גם על סצנה בסופר או בגן משחקים וכו'... זה להעמיד גבול ולדעת שאנחנו עושים את ההכי טוב לילד שלנו למרות הקושי המטורף ואגיש שלפעמים אחרי שהכל נרגע והם ישנ ים אני יושבת בוכה ומספרת לבעלי כמה קשה היה לי אבל אני יודעת שהלכתי בדרך הנכונה

הרגעת אותי מאוד תודה רבה אהובה ❤️❤️❤️