יום המשפחה היום. אני ובעלי לא מדברים. כבר אין לי כוח אליו, אין לי. כל ריבב אבל פאקינג כל ריב הוא פשוט מאשים אותי, טוען שאני קשה לעיכול (אני עם הפרעת מיזופוניה שכל רעש קטן זה שריטות במוח, לא יודעת איך להסביר את זה וקשה לי עם איך שהוא אוכל אז מעירה לפעמים וגם הרבה פעמים שותקת ומנסה להתרכז במשהו אחר), טוען שאני צריכה להשתנות כל הזמן כי מאז המלחמה אני יותר עצבנית אבל בגדול , כל ריב אני אשמה, אני לא בסדר, אני תמיד זו שטועה, הוא תמיד הצודק, לא משנה מה אני טוענת כלפיו שירים נעליים, שיעזור קצת יותר בניקיונות של הבית, תמיד איכשהו זה מתהפך עליי שאני בסוף מרגישה ואומרת לעצמי, אולי באמת הייתי צריכה לעשות בעצמי כלים, למה להעיר לו ולפתוח ריב.. תמיד מסתיים שאני לא בסדר. יש לנו ימים קבועים במהלך השבוע שהוא מוציא את הילד מהגן ו3 ימים אני מוציאה אותו. אתמול היה לבעלי יום חופש, הנחתי בטמטומי שמן הראוי שהוא יוציא את הילד מהגן כי אני עובדת בתל אביב (40 דק נסיעה מהגן*) עם עומס של תחילת שנה אז הנחתי שהוא יוציא אותו כי הוא כבר בחופש וכל מה שהוא רוצה לעשות הוא כנראה מספיק עד 15:45. במזל התקשרתי לוודא ב1 בצהריים והוא עשה לי פרצופים למה הוא צריך להוציא, הוא לא הספיק לעשות מה שהוא רצה והוא עם חברים בהרצליה ורצה עוד להספיק לעשות דברים, איך אני תמיד מבאסת אותו, וסתם הוא לקח יום חופש ושזה התור שלי להוציא את הילד. הגעתי הביתה לא דיבר איתי. דיברתי איתו בערב ואמר לי שפשוט הרסתי לו את היום חופש. זה נראה לכן הגיוני שאני גם מואשמת בזה שהרסתי לו את היום חופש? הוא לא יודע לתזמן לעצמו את הלוז זה לא אשמתי, עד רבע ל4 זה מלא זמן להספיק מלא דברים ביום חופש, לא אשמתי שנסע עד הרצליה לאכול עם חברים ובזבז לעצמו חצי יום בזה. בכל מקרה אחרי שהוא האשים אותי בזה שאני הרסתי לו את היום חופש כבר לא היה לי מה להגיד, מרגישה שלא משנה מה אני אעשה אני תמיד חרא ואשמה. אחרי זה אמר לי לבוא אליו (להתחבק בספה) כבר לא רציתי, לא היה בא לי והלכתי לישון. לא יודעת כבר איך להתמודד, הוא פשוט לא מבן שהוא אבא ויש לו עדיין מחויבות גם ביום חופש ואם הוא בחופש אז הגיוני שהוא ייקח את הילד וייתן לי קצת עוד אוויר בעבודה במיוחד בלחץ של תחילת שנה. תודה למי שקראה עד כאן, זה היה בעיקר לפריקה אבל אשמח לעצות טיפים מה לעשות עכשיו

אני חושבת שיש לכם פער משמעותי בתקשורת ובתיאום ציפיות לגבי דברים. מן הסתם כל ריב שנגרר לחילופי האשמות הוא לא ריב שעוזר לאף אחד מכם, והוא בטח לא משרת אתכם בטווח הרחוק. אני חושבת שממש לגיטימי שתגידי לו בצורה נעימה ומכבדת שאת מרגישה שבריבים שלכם הוא רק מבקר אותך, ושזה לא נעים לך ושגם אם יש לו הערה בנוגע להתנהגות שלך - יש דרך להגיד. כמובן שגם את צריכה לקחת על עצמך להתבטא בצורה דומה. לגבי הריב על האיסוף של הילד - אני חושבת שפה ספציפית הוא צודק, אין לך מה להניח הנחות ולחשוב מחשבות בראש שלך ולצפות לדברים אם לא תגידי לו. היית צריכה מראש לדבר איתו על זה ולסנכרן את האיסוף, מן הסתם שביום חופש שלו הוא יקבע תוכניות. תהיי חזקה ותנסו לתקשר טוב יותר, זה המפתח ❤️

היי,נשמע קשוח... אבל תקשיבי שמעתי פעם "טריק" איך לגרום למישו לשמוע ביקורת ושבאמת ייקח אתזה ללב זה ככה: את אומרת לו בהתחלה קודם 3 מחמאות ואז ביקורת אחת. ובואי,כל בנאדם ששומע מחמאות יותר מביקורות הוא ניהיה משוחד חח ותנסי זה עובד. נגיד:תודה שלקחת את הילד היום לגן זה ממש עזר לי והארוחת בוקר שהכנת היה ממש טעים,ואתה ממש חתיך היום!!אגב אני אשמח שפעם הבאה תחזיר את הנעליים למקום כי זה מקשה עליי כל פעם להחזיר... בתור התחלה אם קשה לך להגיד אז את יכולה לשלוח הודעה וזה יותר קל... גם אצלי שבעלי מבקר אותי ולא משנה אם זה מוצדק או לא- אם הוא לא עושה אתזה ברגישות אז האוזניים אוטומטית נאטמות,זה טבעי. ולגבי היום חופש-אולי הוא ציפה שישלו גם חופש מלאסוף את הילד בגן חח ולכן אם את יודעת שישלו יום חופש או משו כזה אז תכיני אותו "נפשית" ותגידי לו *יום לפני* שלא ישכח שהוא זה שאוסף את הילד...

תקשיבי אני מכירה מקרוב את מה שאמרת כאילו כתבת עלי ועל בעלי הוא תמיד איכשהו יאשים אותי ואני הבנתי שהמניפולציות האלה יותר לא עובדות עליי ואני מכניסה לי טוב טוב לראש שזה לא עובד ככה וככהה לא מנהלים ריב זה מתיש מבינה אותך תנסי לעשות מה שכתבו מעליי להחמיא ואז לבקר

אני מחמיאה לו כל הכבוד שעשה כלים, תודה שהורדת את הפח, הכל. ומבקשת ממנו באמת יפה שייקח נעליים מהסלון, או שיעשה כלים, הוא בוחר לשמוע את זה כציווי שאני קשה לי לראות אותו יושב על הספה למרות שגל ערב הוא מנגן לו בכיף כשאני מקלחת את הילד או עושה כלים ואני לא אומרת לו תפסיק. מרגישה פשוט שהוא רק מתלונן שאין לו זמן פנוי, מתלונן שמבקשים ממנו לעשות כלים כשזה לא בתור שלו, הוא מאוד מקובע לתורות ולפעמים אני אומרת לו שניתן להתגמש ולצאת מהתורות האלה, זה שומר על הסדר הטוב אבל יש גם דינמיות בחיים. הוא קשה מאוד בדברים האלה לא יודעת כבר כמה אכיל את המניפולציות הרגשיות האלה שזה בול מה שאני מרגישה, רק אני לא בסדר תמיד וצריכה להתפשר ולהבליג ולבוא ולדבר. אתמול אני זו שבאתי לדבר איתו וגם בזה האשים אותי שלמה לא דיברתי איתו מהרגע שנכנסתי, כי ראיתי שהוא עם פרצוף כבוי אז למה ולמי יש לי לדבר? ועדיין אני זו שבאתי לדבר אחרי שהילד נרדם וכשנפגעתי כי האשים אותי שחירבתי וביאסתי לו את החופש אז רצה שנתכרבל, וואלה לא בא לי עכשיו וגם על זה בא בטענות. נמאס לי

זה נשמע שיש לכם כשל משמעותי בתקשורת. ממש ממליצה שתדברו על הדברים והתחושות בצורה נעימה ורגועה, לא בתוך העצבים. תנסי קודם כל להסביר לעצמך מה א מרגישה, מה הוא לא רואה ומה את צריכה ממנו. תדהרי ממקום של אני ולא בהאשמה ותנסי להגיע ללב שלו ולהסביר לו. אני ממש ממש מבינה אותך וגם לי היו תקופות כאלה עם בעלי שהכל הגיע לפיצוצים והוא הטריף אותי ואני אותו ובאמת שלא הצלחתי לשלוט על עצמי לפעמים מרוב זעם. אבל זה נפתר עם הרבה עבודה, תקשורת טובה והבנה פנימית של הצרכים שלי ממנו ואיפה זה נוגע בי. אם כל אחד מכם יעשה תעבודה להבין את השני ולא להיות בתוך הזעם שלו אתם תפתרו את זה. בהצלחה!

את צריכה לנסות לשים בצד את התחושות שלך ואת העצבים ולהבין למה זה ככ מכעיס אותך ואז לנסות לראות את הצד שלו ולהבין מה הוא בעצם אומר שמפריע לו ואיפה הדברים פוגשים אותו. בטוחה שזה לא כמו שטת רואה את זה בדיוק ואותו דבר לגביו. תקשורת זו עבודה לכל דבר

זה מצחיק זה בדיוק מה שאנחנו חווים אנונימית 🥹 את ממש כתבת במקומי גם בעלי מתלונן שאין לו זמן פנוי ושהוא כל היום מפרפר ובלה בלה … אני שעושה לא פחות ממנו לא מתלוננת אני מבינה שזה החיים וזו השגרה מצטערת אבל הם טמבלים עם תעודות 😁

מסכימה עם הרבה מהתגובות, אבל כן רוצה לתאר לך איך זה מרגיש מהצד השני.... בעלי אמנם לא מאובחן, אבל כל רעש מחרפן אותו אני מהצד שלי מממש משתדלת אבל ההרגשה שאני לא יכולה לזוז בבית, אני אוכלת זה מפריע לו, אני שוטפת כלים זה מפריע לו, אני שותה מהבקבוק קש זה עושה לו רעש... זה גם מצב לא פשוט בכלל, כאילו אני צריכה להיכנס לדום כשהוא צריך ריכוז או כשהוא עובד מאוד מאוד קשה לחיות עם הערות בלתי פוסקות ברור לי שאת לא עושה בכוונה וגם ממש קשה לך להתעלם מהרעש, בגלל זה אני מאוד מבינה ומקבלת את בעלי - אבל שתדעי שגם מהצד שלו זה לא פחות קשה. מציעה לך לנסות לקבל אותו יותר, לתת לו הרגשה שהוא מספיק לך, שאת אוהבת אותו, שהוא עוזר לך - כן גם כשממש לא מספיק בעינייך. כי כשאת אומרת לו "תודה ששטפת כלים" או שטיטאת את הבית את שהבאת את הילדה מהגן - לך זה נראה ברור מאליו אבל הוא יקבל מוטיבציה לעשות יותר את הדברים האלה, הוא ירגיש חשוב, הוא ירגיש שמה שהוא עושה משמעותי ולא ברור מאליו ולכן ימשיך. לנו זה ברור מאליו שהם צריכים לעשות את הדברים האלה.... הם צריכים זריקת מוטיבציה חיצונית. פשוט לא להילחם בזה, לזרום עם זה וזה באמת משתפר