אני לא יודעת מה לעשות.. ילדתי לפני חודש וחצי, לידה ראשונה. אני בת 21. אני מקבלת המון עזרה מאמא שלי ומבעלי, לא חסר כלום. אבל אני לא מרגישה שאני שמחה. אני לא מרגישה את האהבה המטורפת הזאת שמדברים עליה שמרגישים כשהילד נולד. אני לא מרגישה מחוברת אליו, קשה לי לעשות דברים בבית, אני לא מצליחה להתגבר על הבאלגן, בעלי עובד כל היום וקשה לי לדחות את הבאלגן וללכת לישון. אני לא ממש אוכלת, לא בכוונה פשוט אין תיאבון בכלל. אני פשוט לא מרגישה שהוא שלי כמו שחשבתי שארגיש. מרגישה שהוא של בעלי. לא יודעת אם זה בגלל שהוא כל כך מזכיר לי אותו או פשוט לראות את בעלי כל כך מאושר איתו ואני כל כך ממורמרת כל הזמן, עושה לי רע. אני מניקה, זה מקשה עליי מאוד. אבל אני לא רוצה להפסיק. לא רוצה לוותר על זה. הלכתי עכשיו לרופא של הילד כדי לבדוק משהו, הוא הסתכל עליי בסוף הבדיקה וליד אמא שלי ובעלי שאל אותי איך החיים שלי מ1-10? אמרתי 10 הוא אמר שאני לא אומרת את האמת. אמרתי 5. הוא הסתכל עליי ושאל אם אני עצובה , אמרתי לו שאני עייפה והוא אמר שהוא לא מאמין לי ודיבר עם אמא שלי אחרי שיצאתי. אני באמת מאמינה שזו פשוט התקופה הזאת של הגזים, שמרגיש כאילו הוא בובה שפשוט צורחת בוכה וישנה. גם זה שכואב לו הבטן תוך כדי ההנקה מאוד מקשה. ואני מלאה בעוד מלא מחויבויות וקשה לי שהבטן מבולגן ואני סטודנטית שנה ג והעומס מטורף והראש שלי פשוט שוקע. אני לא מרגישה את הטירוף הזה שמדברים עליו לילד, האינסטינקטים האימהיים שלי כאילו לא נמצאים. אני לא רוצה לקחת טיפול תרופתי, לא בא לי לשבת ושישאלו אותי שאלות על איך שאני מרגישה. אמא שלי דיברה איתי ועשתה לי הרגשה טובה, אבל אני כן לא רוצה שזה ידרדר מבלי שארגיש וזה חסר אחריות. בגדול אני פשוט מרגישה כשלון. שנכשלתי בתור אמא, למרות שזה סך הכל חודש וחצי. שנכשלתי בלימודים, בסדר ונקיון הבית, ואם אפסיק להניק אז גם בהנקה. אני פשוט לא יודעת מה יעזור לי. מה אפשר לעשות שיגרום לי לאושר. בעלי עושה מעל ומעבר, לא רוצה לבקש עוד. עובד קשה 12 שעות ביום וקם בלילה. אני אפילו לא יודעת מה לשאול כדי לקבל עזרה אני םשוט צריכה לפרוק, ולא בא לי לבעל מקצוע. גני שונאת לבכות מול אנשים, אבל זה פשוט זולג לבד. עוד 2 חברות ילדו איתי, הן נראות שמחות יותר. לא יודעת מה להרגיש כבר.

אני יכולה להגיד לך שלא כולן מתחברות לילד ישר שהוא נולד, וגם לא חודש אחרי לבן הגדול שלי לקח לי 3 חודשים להתחבר, והייתי בוכה מלא המעבר הזה מהרווקות לאימהות היה לי קשוח, ואחרי 3 חודשים הוא הפך להיות אהבת חיי ❤️

את נשמה ואלופה את יודעת לדייק את עצמך ולהסביר מעולה מה הבעיה..וזה כבר חצי הדרך דבר ראשון אני יכולה להגיד לך שהמון אימהות וגם אני התקשינו בהתחלה להתאהב מעל הראש בתינוק, והטיפול היה טכני דבר שני, תנסי כרגע לא לחשוב על הדברים שמלחיצים אותך לימודים לא כרגע תדחי קורסים ומבחנים תקפידי על ארוחות טובות.. ושתיה תצאי עם בעלך לטייל.. רגעים קטנים של הנאה ישפרו לך את המצב רוח אגב, ידוע שספורט עושה ממש טוב לנפש ממליצה בחום אפילו קחי מאמנת כושר אישית שתגיע אלייך הביתה ותדעי שאת כמו כולם♥️♥️ ולא שונה מאף אחת!!

את הכי נורמלית שיש תשימי לב לעצמך ולתסמינים של דיכאון אחרי לידה ולטפל בזמן לקחת עזרה שלא יהיה גרוע יותר אבל את באמת נורמלית זו תקופה קשה מאוד בפרט ילד ראשון להיכנס לזה זה הלם פתאום תינוק בידיים

את הכי נורמלית שיש! כל מה שאת מרגישה טבעי! חבל שלא אמרת לרופא את האמת, יש מה לעשות. אל תשללי עזרה מקצועית או תרופות, זה לא אומר עלייך כלום. זה רק תקופה כזו ואת לא צריכה לסבול כי יש איך לעזור לך.

מאמי❤️ זה נשמע שיש לך דיכאון של אחרי לידה.. חוסר תאבון, חוסר חיבור, עייפות.. ממליצה לך ללכת לטפל בעצמך, שתוכלי להנות מהתקופה היפה הזו, עם כל העטיפה והעזרה שיש לך❤️❤️

קודם כל את מודעת לקושי שלך וזה הצעד הראשון

את בתקופה מוצפת הורמונים וזה טבעי לא להתחבר ישר לתינוק דורשני. מה שכן - אין שום בושה בטיפול אצל איש מקצוע, ואם צריך - גם טיפול תרופתי. אם המצב לא משתפר ממליצה לך להתייעץ עם אחות טיפת חלב או רופא משפחה, באמת שמזל שאנחנו חיים בעולם שיש טיפולים ותרופות שעושים פלאים.

גם לי זה מרגיש כמו דיכאון אחרי לידה..נשמע גם שמאוד קשה לך ואני ממש מבינה אותך זה קשה מאודדד ההתחלה בעיקר בילד הראשון אבל סה משתפר עם הזמן ,הכי חשוב שתדאגי לעצמך כמה שאת יכולה ..אני עברתי שתי לידות קיסריות וההחלמה מאוד קשה , בלידה הראשונה שלי היה אפשר לספור על האצבעות את שעות השינה שלי בכמה ימים ,לא הייתי ישנה הייתי רק משגיחה על הילדה..הייתי בוכה מכל שטות, לא היה לי דיכאון אבל הייתי נורא הורמונלית..בלידה השניה שלי גם כמוך לא הרגשתי חיבור לתינוקת שלי כמו שהיה לי עם הבת הראשונה שלי, לקח לי זמן, היא כבר בת 8 חודשים ואני שרופהההה עליה, אני מנשנשת אותה כל היום..עם כל הקושי והעייפות זה משתפר עם הזמן, ולגביי ההנקה את יכולה להפסיק, זה לא יעשה אותך לאמא פחות טובה..אני לא הנקתי את היחדה הראשונה וגם לא את השניה מבחירה והן גדלות מצויין ולא חסר להן כלום !! תדאגי גם לעצמך