פוסט פריקה!!❣️💞 אני ברוך ה בהריון שני שבוע 39+3 כבר ממש משוועת רק ללדת כבד לי והמסורבלות הזו כבר הגיעה לשיאה. אתמול בערב הייתי אצל ההורים שלי ביומולדת לאחותי הייתי ממש מותשת אני עם ילדה בת שנתיים פעילה בלי עין הרע!! אמא שלי גרה במרכז ואני באזור שרון-צפון שעה נסיעה. בסוף הערב נהייתי ממש עצבנית על בעלי שהגיע מאוחר(היה אמל חברים) זו היתה יומולדת לבנות.. התחלתי לצאת על כל דבר קטן ולהתעצבן בטירוף גם על הילדה שלי.. זה תיסכל אותי וזה ברמה שאיך שעלינו לאוטו נכנסתי לבועה של עצמי ופתאום התחילו לי תחושות של דאגה ותסכול וחששות מהלידה ומהמעבר מילד אחד לשניים והאם אני לא אפגע בילדה שלי כשיהיה עוד בייבי חדש ואם היא תקבל את היחס והטיפוח שהיא צריכה שאני יהיה אחרי לידה(יש לי משפחה תומכת וגדולה שאני לא אמורה לדאוג מזה בכלל תודה לאל) אבל עדיין זה מפחיד אותי!! פתאום הכל מפחיד אותי.. שלחתי הודעה לאחותי והתחלתי לבכות את חייי לא מבינה למהה! רגשות מעורבים של ציפיה ללדת כבר וחשש מאיך תהיה הלידה שלי ותחושה שאני לא מספיק מוכנה לזה.. בקיצור תחושה של הורמונים של אחרי לידה שאת בוכה מכל דבר!! אני עדיין עם התחושות המעורבות האלה וזה לא פשוט לי!! אני מאורגנת עם תיק לידה אבל לא 100% ופשוט אין לי כח וסבלנות להתארגן ליציאה במיוחד שאני רוצה ללדת במרכז ואני שעה נסיעה מהבי״ח פשוט מציאות מעצבנת לא רוצה ללדת בתחושה הזו!! רוצה לבוא ללידה הכי בטוחה ורגועה שיש עם חיוך ושמחת חיים ואמונה שהכל יהיה בסדר!!! בעזרת ה׳ כמובן!! תעודדו קצת..💖💖

אין לי הרבה מה להגיד אבל מה שאני כן יכולה לשתף אותך זה שכל הרגשות שלך סופר לגיטימיים והכי הגיוניים שיש בעולם. הרגשות האלה לעולם לא ייעלמו הם ישארו וגם אחרי הלידה הם יהיו ופשוט תראי איפה את כן נותנת לגדולה את היחס איפה היא מקבלת 100%אמא בלי האח הקטן שנולד. המעבר הכי קשוח זה שילד אחד לשניים. השניים זה לא אחד זה המשפטים שלא הפסקתי לשמוע כל ההריון ואחרי הלידה סופר הבנתי את זה. ומה שממש מחזיק אותי שיש זמנים שיש לי יחס רק לגדול בדרך כלל שהקטנה ישנה ויש זמנים שזה כולנו יחס המשחקים נותנים צומי לשניים ויש זמנים שזה רק לקטנטנה בדרך כלל שהגגול נרדם בלילה חחחח . וגם מה שמחזיק זה שבסוף הם שמחים המאושרים וצוחקים

אני מאמינה שאני אדע לתת לה את המענה והיחס כשאוכל כמובן!! אבל הפחד שלי זה איך אדע לא להתעצבן ולשמור על איפוק איתה היא מאוד עצמאית ובוגרת ורוצה כל הזמן לעזור גם עם תינוקות של אחרים(של אחותי למשל..) וזה לא קל תמיד.

כאן נכנס עניין התקשורת. לדבר איתה להסביר לה כמו שאת מסבירה לילד גדול ממש מילים פשוטות ברורות הם מבינים ברמה מטורפת אולי לא כל מילה אבל את הנימה ותראי כמה היא תקשיב לך. הבן שלי בן שנה ושמונה עכשיו היה בן שנה חודשיים וחצי כשילדתי 7גם היו לי ים של דאגות אבל בגלל שאני כל היום מדברת איתו מגיל 0 כמו ילד גדול הוא ממש מבין והיה מביא לי טיטול או לוקח את הטיול המלוכלך לפח והיום גם משחק איתה וצוחק איתה לא אגיד לך שלא צעקתי עליו ולא התעצבנתי ולא יצאתי מכילי לכמה שניות קרה וזה בסדר גמור בסוף הם גם לומדים מה שכן כל פעם שזה קרה אחרי כמה דקות תמיד אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא ילד מדהים ואני הכי גאה בו בעולם וזה לא סותר שלפעמים אני גם קצת כועסת. והוא מבין את זה. אז אצלך שהיא בת 2 מאמינה שהיא עוד יותר תבין וגם להיות סלחניות לעצמנו בסוף אנחנו אנושיות

להיות סלחניות זה לדעתי האתגר הכי גדול של אמהות במידה והן לא כאלה.. המצפון שלי והרגש שלי משתלטים עליי בהרבה מצבים ואת זה אני צריכה לדעת לשחרר!! אני כל הזמן חושבת עליה ורק עליה ולפעמים זה כבר לא בדיוק נכון ואני יודעת את זה! אבל בהחלט אצטרך לדעת להיות סלחנית…

תודה לך על העידוד באמת שעזרת לי❤️❤️

בכיף אהובה. זה לא קל בכלל להיות אמהות ובטח לא לשניים ואני גם לומדת מחדש להיות סלחנית ולהחליק וכמה בכיתי כשהוא נעלב כי לא הרשתי תו לגעת בחשמל או להוציא לי את כל הסכום מהמגרה או שממש כעסתי שהרביץ לתינוקות ונתתי מכה קטנה חחלשה ביד ואמרתי שאסור והוא הביא לי את היד ואמר איה זה שבר אותי ובעלי אומר לי זה בסדר הוא צריך ללמוד ורק אחרי מספר דקות חיבקתי ונישקתי אותו אבל אין מה לעשות צריך ללמוד לעשות את זה ולזכור וממש חשוב לזכור שבסוף זו טובתו של הילד וזה מה שהוא כרגע צריך אחרת יכל לקרות אסון כזה או אחר. לא קל בכלל אבל לדעת את זה.