חייבת לפרוק כי זה יושב על ליבי כבר מספר שנים ואני נכנסת כבר להתקף חרדה כשאני רק מדברת על זה כי זה מצטבר … תמיד הייתי הבת ה״מועדפת״ (אנחנו 2 אחיות) נולד לה ילד ומאז פשוט סוג של ניתקו איתי קשר חד והבנתי והכלתי לגמרי כי זה באמת בסדר אבל זה נמשך מספר שנים כאלה שמהרגע שהוא נולד אני נמחקתי או משהו כזה , עכשיו אני מאוד בוגרת למרות שאני הקטנה מבנינו , וכל דבר שקרה לי בחיים מאז והייתי צריכה תמיכה הם אמרו לי את הבוגרת את החכמה את תסתדרי וכאלה ואוקיי הכלתי וזה המשיך עוד שנים וככה קיבלתי חרדות סוג של חרדת נטישה בגיל מבוגר כמה שזה מוזר התחלתי לדמיין דברים רעים ועברו עליי דברים לא פשוטים הייתי נחנקת מלחץ והסברתי להם את זה ושום דהר לא באמת השתנה . עכשיו נולד לי תינוק הציפייה שלי הייתה שכשיהיה לי ילד יתמכו בי כמו שתמכו בה בקיצור אין ! אני ממוטטת עוד יותר ומרגישה שלא רואים אותי , אני עובדת 9 שעות ביום אחותי מבוססת כלכלית ולא עובדת בכלל ויש לה זמן פנוי אבל עדיין לא מספיקה כלום ודורשת מהם את כל העזרה שבעולם , אני דורשת גם עזרה ויש לי תינוק (לא ילד בן 6 כמו לה) וגם עובדת 9 שעות וגם בעלי ונלחמים בשיניים על החיים ואין תמיכה אני מרוסת מהמצב הזה חשוב לציין שאני הילדה הקטנה במשפחה ולא ה״גדולה והבוגרת ״ כמו שמתארים לי ואחותי בכלל לא מתחשבת בי הסברתי לה גם שתשחרר קצת את הבכי שלה על כלום כל הזמן והיא פשוט חושבת רק על עצמה ובוכה בלי סוף רק כדי לא ״להתחלק ״ בעזרה למרות שהיא לא עובדת , יש לה מנקה , בעלה מרוויח ים כסף, והיא לא מספיקה כלום …….. (דרך אגב גרות קרוב אחת לשניה זה לא שאני גרה רחוק וזו הסיבה למי שחשבה)

דיברת עם ההורים שלך על זה? מה הם אומרים?

אני שומעת פה 2 בעיות מרכזיות בסיפור שלך 1. היא מפונקת פיצוצים (או מכל הכסף, או מזה שכל החיים הקטינו אותה וזה מה שגרם לה להיות תלויה באחרים) 2. נשמע שזה ההזדמנות שלה להיות האחות המעודפת שרואים אותה יותר ועוזרים לה יותר.. ובגלל הילד היא מנצלת את זה להיות כביכול יותר אהובה ויותר משמעותית בחיים של ההורים כאלו סוג של תשומי

אני תמיד היתי הילדה הפחות מועדפת בתור ילדה אבל זה בגלל דברים שעברתי והרחקתי את עצמי סוג של היתי ילדה מרדנית כתוצאה ממה שעברתי אבל היום זה שונה תודה לאל

אני חושבת שאת מצפה יותר מידי קודם כל ההורים שלך לא חיבים לך כלום זה שהם יותר עוזרים לה זה שלהם.את גם אמרת להם וזה לא עזר שחררי זה הילד שלך את הבאת אותו לעולם תראי איך את נותנת לו חיים מאושרים! אחותך זה מסוג האנשים שאוהבים להתלונן ולבכות אל תראי לה שזה מזיז לך ואני במקומך הייתי עוברת דירה בונה את הזוגיות שלך יהיה לך חיים יותר מאושרים ושקטים רחוק מהעין רחוק מהלב

ואגב גם היום אני לט מקבלת עזרה על הילדים כמוה אבל כמו שימבלולו אמרה זה ממשש לא מזיז לי הילדים הם שלי באחריות שלי וב"ה מסתדרת בכוחות עצמי שאני מבקשת הם כן עוזרים אבל מעצמם כמעט ולא חחחח וזה בסדר לא חייבים לי כלום תודה לאל שיש לי בעל תומך וילדים מתוקים זה הכי חשוב

אל תסתכלי על אחותך תסתכלי נטו על עצמך שאת מדברת עם ההורים אל תשווי אותך אליה תגידי להם פשוט מה שיושב לך על הלב ושאת זקוקה להם יותר זה רק לעזרה זה יותר להראות שאכפת להם ממך, בן כמה הילד שלך? הוא בגן? אחותך בקשר איתך? אני חושבת דווקא להפך תתקרבי אליה וככה תהיו החברות הכי טובות שיש ויהיה לכם יותר עזרה גם מההורים וגם אחת מהשניה

רואים שאתן לא עוברות דברים כאלה לפי התגובות 😔 נראלי זה רק אצלנו במשפחה באמת

יווו כתבתי פוסט כזה לפני חצי שנה. הכלתי והכלתי והתפוצצתי מלהכיל. גם לי אמרו את אותה תשובה״ את מסתדרת״. ולמרות שאמא שלי אמרה שתבוא לעזור פעם בשבוע, ראיתי אותה פעם בחודשיים… לא אפרט הכל אבל אחרי המון בכי, ושיחות תמיכה מחברים ומבעלי הגעתי לכמה מסקנות: 1. אני לא יכולה לגרום לכל המעורבים בסיטואציה את הזווית שלי. הם לא ישתנו, מכאן ההחלטה מה לעשות עם זה היא שלי בלבד. 2. אני מחליטה שחשוב לי קשר בריא עם המשפחה, אפילו בתנאים כאלה. זה מה יש. אבל כדי למנוע שברון לב מצידי, אני מחליטה להניח שמכאן והלאה אין לי עזרה מהמשפחה נקודה. לא משנה עם זה הוגן או לא. מי שלא מצפה לא מתאכזב. 3. אם אחותי בוחרת להתמסכן זה שלה. פטתי וילדותי, ביחוד לאור נסיבות החיים שלה, אבל זה שלה עם עצמה, ואם היא בוחרת להשאר במצב הזה זה עצוב אבל לא נוגע אלי

מה הבעיה תתמסכני ותתבכייני כמוהה ותקבלי