יש לי תינוקי קטן מושלם בן חודש וחצי, לפני ההריון הזה עברתי הפלה ספונטנית בשבוע 7. נתקלתי במחברת שבה כתבתי מכתב לעובר שנפל אחרי שזה קרה, כדי לפרוק קצת, לשחרר והתמלאתי בבכי. אני מרגישה ממש תחושת אשמה אני יודעת שהכל לטובה וברוך ה׳ קיבלתי את הדבר הכי מושלם בעולם הוא כל עולמי ולא הייתי משנה כלום לרגע, אני מרגישה כפוית טובה ואמא חרא שאני בוכה על תינוק שבקושי הספיק להתפתח כשיש לי את האוצר הזה כאן על ידי… הייתי חייבת לפרוק, אני יודעת שאולי אני מלקה את עצמי יתר על המידה, ואולי זו תגובה טבעית לאירוע טראומתי שעברתי, אבל יש לי מלא תחושות אשמה על זה.

בדיוק אתמול נתקלתי במכתב גם שכתבתי לתינוקת שלי, איבדתי אותה בחודש שישי, היום ברוך ה' אני בהריון שוב כל יום שעובר תקין אני אומרת תודה לאלוהים, וכן גם עם כל יום שעובר המצפון שלי עובד שעות נוספות שאלות צצות לי בראש וגם האשמות אולי אני עשיתי משו לא תקין אולי אני עושה משו לא תקין? יש ימים שיש לי התקפי חרדה יש ימים שממש קשה לי אפילו לנשום הפסיכולוגית שלי אמרה שזה נורמלי ואני צריכה לתת לזה מקום זה אבל לכל דבר אז אני מבינה אותך זה קשוח אל תתני לאפאחד להגיד לך אחרת מותר לך להיות עצובה, זה לא ימעיט מהאהבה שלך לתינוק החדש ולאושר שלך שהוא קיים, סליחה על התגובה הארוכה 😅 שולחת לך חיבוק ❤️

תמיד טוב גם אחרי לידה וגם אחרי הפלה ח"ו ללכת לעשות עיבוד לחוויה הזו.. כדי להגיע להריון הבא נקיה ומשוחררת.. כל מה שאת מרגישה הוא בסדר והגיוני, אבל כדאי לעבד..