אני לא מסוגלת יותר, תעזרו לי. אני שבועיים אחרי לידה, עם תינוקת נוספת בת שנה וחצי. מרגישה שהחיים שלי בקריסה. בעלי ואני תמיד היינו חלוקים לגבי איפה לחיות, הוא תמיד משך לכיוון שלו ועברנו לגור בדרום לפני כמה שנים טובות, חיינו שם לצד המשפחה שלו ורחוק מהמשפחה שלי, טיפה של עזרה לא קיבלתי שם מאף אחד וסתמתי את הפה. מפרוץ המלחמה ברחנו משם בגלל המצב ועברנו לגור זמנית ביחידת דיור אצל ההורים שלי. כמובן שזה לא שיא הנוח אבל משרת אותנו כרגע היטב וגם ככה רצינו לחסוך כסף ולהתאושש כלכלית וזה יצא לנו טוב. כאן לעומת זאת אנחנן מקבלים ים של עזרה מכל כיוון. מאז שאנחנו פה הוא לא מפסיק לדבר על לחזור לגור שם, מה שמבחינתי לא אופציה אפילו, הוא לא רואה אותי, לא מעניין אותו אשתו, מעניין אותו רק לגור קרוב להורים שלו, בעיר שהוא נולד בה. לי אף פעם לא היה טוב שם בלי קשר למלחמה ואחרי שגרתי שם כמה שנים הסברתי לו שאני לא רואה את עצמי חיה שם ומגדלת את ילדיי רחוק כל כך מהמשפחה שלי ובלי שיש להם את היכולת לעזור לי ולהיות שותפים. עכשיו אנחנו אצל ההורים שלי, שבועיים אחרי לידה, אני עדיין כאובה קצת ומדממת, עברתי לידה לא פשוטה מנטלית, עם שני תינוקות קטנים והוא פשוט רב איתי עכשיו על זה שהוא רוצה ללכת למשפחה שלו בשישי שבת הבאים, הסברתי לו שמבחינתי כרגע באמת שאין אפשרות, אצלם זה חדר קטן, לישון בו עם שני תינוקות, עוד לא אפילו הצלחתי להבין את הקטן ואת הצרכים שלו, הכל חדש לי. אפילו בבית זה קשה כשהם בחדרים נפרדים אז על אחת כמה וכמה בחדר אחד בבית שלהם כשלא נוח, הכל צפוף, אין עריסה והלול שיש שם של הילדה הגדולה שלי פצפון וכבר לא מתאים לגודל שלה. מה גם שהבית שלהם קפוא ברמות קיצוניות, תמיד אחרי שאנחנו באים אליהם מישהו מאיתנו חוזר חולה, אני לא אדליק מזגן על חום בחדר צפוף וקטן עם התינוק כי הוא כולה בן שבועיים וזה לא בריא לו בשום צורה.. בקיצור אני אפילו לא מצליחה לדמיין את זה, שלא נדבר על זה שאני כאובה ורוצה רק להיות באזור הנוח שלי. אני מניקה גם בנוסף להכל ועדיין חווה את הקשיים של ההתחלה. בקיצור אין הבנה מצדו, אמצע הלילה והוא הרים עליי את הקול וגרם לי להיכנס למיטה חנוקה… כואב לי שהילדים צריכים לשמוע, אפילו שהם קטנים ואפילו שהגדולה ישנה אבל איזו אווירה בבית היא מקבלת ככה?!? הןא פשוט לא מבין אותי, אפילו לא מתאמץ להבין אותי! מבחינתו נוסעים להורים שלו לכל השישי ולא מעניין אותו בכלל מה אני חושבת… הסברתי לו שהילד עדיין קטן ואשכרה לא אכפת לו, מבחינתו שאני אשב עכשיו בבית ואחשוב עם עצמי איך אני הולכת לעשות את זה. פשוט רוע אין לי משהו אחר להגיד.. הסברתי לו שזה בסדר שהוא רוצה ללכת ושנלך בשבת בבוקר, ממש מהבוקר מוקדם וככה נפתור את העניין אבל הןא בשלו, רוצה ללכת לכל השישי כולל לישון שם. נמאס לי כבר הכל איתו בריבים, הכל איתו בחוסר הבנה. שלא נדבר על זה שהוא אומר לי דברים קשים בלי שום קשר… אני אחרי לידה, כולי הורמונים ואני פגיעה.. זה לא אכפת לו. במקום לתת לי הרגשה טובה אני מרגישה תמיד באי שקט ותמיד עם מועקה גדולה בלב. למה זה מגיע לי?! אני ריאה מסביבי כל כך הרבה זוגות שהבעל מכיל, תומך באישה, זורם איתה… למה אצלנו הכל נתקע? למה הוא כל כך מגעיל אליי למה?? במקום להעריך אותי על שני האוצרות שלנו… לתת לי הרגשה טובה אחרי הלידה. בא לי למות פשוט מרוב שרע לי והדבר היחיד שמחזיק אותי זה הילדים שלי. שהכל למענם ואם לא הם, לא הייתי נשארת… אני בת להורים גרושים ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אתגרש לא משנה מה יקרה למען ילדיי, שלא יעברו מה שעברתי ואני מרגישה שאני נענשת כל יום ביומו עם בן אדם כזה שרומס אותי ונותן לי להרגיש כל כך רע. הוא מבין בכלל כמה נזק הןא עושה לי נפשית?

יצא לכם לדבר על זה באווירה נעימה? לשתף אותו בהרגשה שלך?

תני לו ללכת לבד

וואו אני כועסת בשבילך כל כך!!!! אם הוא כל כל רוצה ללכת אז יאללה שיילך יהיה לך שקט ממנו לסופש וחיימשלי אם דיברת והסברת והבעל שלך ראש בקיר וזה מתמשך והתקשורת כבר ללא תקשורת אז חאלס את צריכה גם לראות את עצמך וזה הזמן לא רק בעלך שיבין שהוא לא חיי בבועה וואי אמלה איך אני רותחת בשבילך זו דעתי אני אסרטיבית בנושא הזו תעשי כראות עינייך בסופו של דבר נחת ושלווה והחלמה מהירה🩷

באמת לפעמים אני לא מצליחה להבין איך הגבר חושב במיוחד שאת אחרי לידהה

נשמע לא פשוט בכלל... חושבת אולי ששווה לערב צד שלישי ששניכם סומכים עליו/ה כדי לגשר על המקרה הזה ובכלל. עם כל הקושי המובן והברור שלך של אחרי לידה, נשמע בין השורות שגם הוא חווה קושי של התנתקות מההורים שלו. הדרך שלו אומנם לא נכונה, לא צריך להתעקש... אבל תני לו ללכת בהבנה שהוא צריך להסתגל (אגב, להיות אצל החם והחמה עוד יותר מעצים את הקושי) ותאמרי לו שברגע שתוכלי להצטרף תבואי, אבל כרגע זה לא אפשרי. הוא צריך לעשות את ההתנתקות הזאת, תני לו לעשות זאת בהדרגה, ואולי תיזמי את את הקשר שלו עם ההורים שלו - שהם יבואו לבקר אם אפשרי באמצע השבוע/ שיעשה שיחת טלפון. רק כדי להראות לו שזה חשוב גם לך ואולי זה ימתן את הסיטואציה. מקווה שכל זה יהיה מאחוריכם והחלמה מהירה!

אתן לא יכולות לאמר לה תנו לו ללכת לבד מה נראללכןןן??!!! יש להן זוגיות ! כל החלטה כזאת צריכה להיות בשיח מכבד ויפה . תדברי איתו שאת רוצה לדבר איתו על משהו מאד חשוב מבלי לאמר על מה . תשבו בלי טלפונים תחמיאי לו על משהו אמיתי שהוא עושה.( יפתח לו הלב לקבל ממך ביקרות ) ואז תאמרי איך את שמחה שיש לך עזרה ותפרטי , ותאמרי כמה קשה לך בדרום מבלי להאשים אף אחד . ואז תכניסי עוד מחמאה (ואתה בעל מדהים ואני מאד רוצה לגור איתך פה ) קוראים לזה סנוויץ׳ מחמאה ביקורת מחמאה כמו לחם חסה לחם . אין אחת שעשתה את זה נכון ,ולא עבד לה

בהצלחה ❤️

רק מהסיבה שאת אחרי לידה ועוד מדממת הוא אמור להבין ואני להגיד שמבחינתו תחשבי איך את באה זה לא עובד ככה תסבירי שאת 6 שבועות צריכה להחלים ולא להיות במקום שלא נוח לך להיות בו זה חשוב שתתחזקי במיוחד שאת מניקה זה לא טוב לחלב להתעצבן ולריב תנסח לדבר איתו בצורה רגועה ולהסביר אם זה לא ילך אז באמת שיסע לבד יצבור כוחות ויחזור יש לך עזרה מההורים לבינתיים אז נצלי את זה

אני קוראת מה שאת כותבת ואני חווה שאת מאוד מנסה להבין להכיל ולהיות אמפתית אליו ולצרכים 'שלו ומצידו אין הדדיות בנושא. האמת, שהייתי מציבה לו עובדה שאני לא מסוגלת ללכת ואם קשה לו להבין שיסע לבקר אותם לבד את ממש לא עוצרת אותו. ולגבי לגור שם- זו החלטה שצריכה להיות משותפת ואם פה עוזרים לך ותומכים בך אין שום סיבה שתעברו לדרום, עזבי בכלל את המציאות עכשיו של המלחמה שזה אין מה לדבר

חיבוק❤️מזדהה איתך כך כך חודש אחרי לידה וגם אני מרגישה ככה בדיוק😞😞