היי אני ובעליי חיים צמוד להורים של בעלי, והם בוחרים לעבוד הרבה ולהתאמלל במרירות שלהם בתירוץ שאין להם חיים ( העיקר שיש הרבה כסף ), אז סבבה זה שלהם לא אכפת לי, אבל חמותי הזכירה לי לא פעם שבגלל שהמשפחה שלי גרה רחוק, ואין הרבה קשר אז אני צריכה להישען עליהם, ועכשיו בימים האחרונים הילד שלי ובעלי חולים מאוד ואני נשארתי בבית וכבר מרגישה שאיבדתי את השפיות שלי, כל הבית בלגן, אוכל שבמקרר לא מתאים לימי חולי, הכביסות מצטברות כי זה נורא קשה להיות עם ילד קטן חולה שרק רוצה להיות על הידיים כל הזמן, וחמותי לא מציעה שום עזרה, לא שואלת אפילו אם אנחנו צריכים משהו, העיקר לעבוד לעבוד שחלילה לא לפספס שעה אחת של עבודה אפילו לפחות למען הנכד שלה לפחות. אני לא מבקשת ממנה כלום אף פעם ותמיד מסתדרים לבד אבל היא יורדת עליי שהמשפחה שלי לא מעורבת והיא שחיה פה מתחת לאף ואוהבת גם להתפאר בעצמה שהיא אדם ממש טוב שתמיד עוזר. סתם פורקת את ההרגשה

באסה להרגיש ככה מקווה בשבילם להחלמה מהירה

גם הבית שלי הפוך ומבולגן, אני לא מרגישה טוב- צינון שיעול ועייפות. מאושפזים עם הקטנה כי גם היא לא כ''כ מרגישה טוב.... שחררתי מהבלאגן ומחוסר ההספק, אין ברירה יש תינוקת שצריכה ידיים ברוך השם עושה מה שאני מסוגלת.... בעלי התחיל בדיוק לימודים ועובד משרה מלאה מה שעוזר לנו זה להזמין אוכל במצבים כאלו מידי פעם כדי להיות פנויים לדברים אחרים

מזדהה לגמרי עם ההרגשה, ועזבי את חמותך, שהדברים שלה לא יטרידו אותך