היי...רוצה לבקש עצה..טיפלתי בתינוק שלי בערך 10 חודשים מהבוקר עד 6 בערב בערך כשבעלי הגיע מהעבודה קילח והרדים אותו. נכנסתי להיריון אני כבר בחודש 9. בערך שלושה חודשים אחרי שנכנסתי להיריון בעלי עבר לעבוד מהבית. ככה שיצא שהוא עוזר לי הרבה יותר עם התינוק. הוא מרים אותו כשצריך אנחנו גרים בבית עם קומות ככה שכל פעם שרוצה לעלות הוא עוזר שלא אסחב אותו כי הוא כבר כבד שיהיה בריא. בחודשיים האחרונים הוא גם לוקח אותו לגן בבוקר ומחזיר. כשמחזיר אותו אני מטפלת בו אבל תמיד צריכה להיעזר בבעלי והוא שותף מאוד פעיל למרות שעובד תוך כדי. בתקופה האחרונה נראה שהתינוק מעדיף את בעלי מתי שהוא מוקף באנשים. יש מצבים שהוא מסרב לבוא אליי לידיים אפילו כשהוא בבכי או לא נינוח. כמובן שאני מרגישה מאוד עצובה מזה ושכשלתי. כל פעם זורקים לי הערות של "הוא קשור יותר אליו נכון?" ואני אומרת כן בלי לחשוב פעמיים כי זה באמת מגיע לבעלי לשמוע את זה ולהרגיש בכיף. אני מרגישה שאני והתינוק התרחקנו ושאם זה או אני או בעלי הוא מעדיף אותו. אם אני איתו לבד זה לא קורה. אני נהיית סופר עצובה כשאני חושבת על כל התקופה שרק אני טיפלתי בו כל היום השקעתי ויצאתי איתו כל יום לפעילות אחרת ובילינו ביחד כל היום. פתאום עצוב לי שהוא "שכח" אותי וכבר לא שם עליי... מישהי חוותה דבר כזה והאם זה משתנה?

בול מה שקורה לי הגדול בן שנה ו7 והקטן 3 חודשים והגדול לא היה בגן מעולם תמיד איתי בבית שנה וחצי היה איתי בבית נולד הקטן המשיך להיות איתי אבל כמובן שבעלי התחיל יותר לעזור להיות נוכח לקלח וכו כי אני מניקה גן הנקה מלאה והוא מעדיף את בעלי לא רוצה אותי בקושי

בנוסף יש לבעלי איזה קטע שהוא טוען שהוא לא עושה בכוונה אבל אני לא יכולה שלא לשים לב שכל פעם שאנחנו ליד אנשים והתינוק רוצה להיות רק על הידיים שלו הוא פתאום מוצא סיבה "אני הולך רגע לשתות מים" ונותן לי אותו וברור שאיך שהוא נותן לי אותו והולך התינוק מתחיל לבכות בהיסטריה, אצלי בידיים. ואז כולם מסתכלים עליי בקטע של "וואו הוא ממש קשור אליו" ואני מרגישה כמו אפסית. אני מתעצבנת ואומרת לו שזה מביך אותי ושיפסיק לעשות את זה. הוא אומר שאני עושה סיפור. כל הזמן אני מפרגנת לו כמה הוא אבא מושלם ועוזר ולא מבינה למה הוא עוד מחפש את ה"וואו" הזה מאנשים אחרים.

הוא מחפש את הואו מאנשים אחרים כי לגבר לא קל להיות עם ילדים ולעשות מה שהאישה אמורה לעשות הוא המון עובד על המידות שלו אין לאבא רגש כמו לאמא וכדי ממש לטפל הוא עושה עבודה עצמית מאוד גדולה

בעיני

וגן לי עצוב שכל מה שהשקעתי הילד שלי הוא שכח לי בשנייה וחצי שאבא שלו מטפל בו

תקופה של שנה וחצי לעומת של חודש וחצי

אני מתארת לעצמי שזה באמת הרגשה צובטת.. לא במקום הזה עדיין (הריון ראשון) אבל חושבת שברגע שתתגאי בזה ו שתשחררי מהמחשבה הזאת הילד ירגיש את ההבדל בהסתכלות שלך עליו ובפתיחות כלפיו גם אם לא באופן מיידי אולי בהמשך אבל זה יקרה ❤️