פורקת.. אני יודעת שיש דברים יותר גרועים להתלונן עליהם ואין לי בכלל זכות להתלונן אחרי מה שהעם שלנו עובר.. אבל זה באמת נהיה קשה . ההריון הראשון היה מתחילתו בשיא הקורונה בסגרים הראשונים שלא יצאתי מהבית ועד הלידה… ההריון היה קשה גם ככה ועם סכרת אז לא לצאת מהבית הוסיף לזה.. חשבתי שההריון השני אולי יהיה פיצוי.. ונהנה ממנו וגם בכל זאת עברו שנתיים.. עכשיוו אמצע חודש 7 כמובן גם עם סכרת וזה מחזיר אותי אחורה לדיכאון הזה של לא לצאת מהבית לנשום אויר שוב והפחד מהמצב , הדאגה לחיילים האבל שכולם עוברים מסביב.. ועכשיו אפילו לצאת לגינה מתחת לבית עם הקטנה לנשום אויר יותר מפחיד כי אם תתפוס אותי אזעקה אני מפחדת לרוץ, לשכב על הבטן , ובטח לא להרים את הבת שנתיים וחצי ולרוץ יחד איתה… אז אפילו לגינה אני לא יוצאת . אני עובדת מהבית כדי לייצר איזשהי שיגרה אבל עדיין לא עובר הזמן ומרגישה שמסביבי לא מבינים את הדיכדוך הזה שכמובן ההריון גורם לזה להיות יותר קיצוני , אלא רק דואגים שלא תהיה לידה מוקדמת חלילה מהלחץ .. כל אזעקה מכווצת את הבטן .. מנסה להתנחם שלא נשאר עוד הרבה.. וגם כשאני חושבת על הלידה- לפני המלחמה מבחנתי היה ללדת ב37+1 אבל במצב הזה נראה לי עדיף לסחוב עד 42 😅 למרות הקושי.. כבר מבולבלת .. ברור שהכי חשוב זה לחשוב על האחרי ולהגיד תודה על מה שיש !!! אבל עדיין .. כמו שאמרתי - פורקת.. יש עוד שמרגישות כמוני? או שעברו את הקורונה בהריון ועכשיו זה מזכיר להן קצת את התקופה?

כןןן מבינה ממש הריון ראשון היה בתקופת הקורונה הרגשתי שאני במבצר בבית, ימים של דיכאון… ועכשיו שוב , רוב היום בבית עם הקטנה ובקושי יוצאות גם בגלל הסימפיזיוליזיס שמי יכול לרוץ עם זה בזמן אזעקה ופעוטה בידיים?! בקיצור תלויה בבעלי במלא דברים וכל הלחץ והעצב שמסביב ברור שמשפיע , עוד יותר מהריון רגיל שגם ככה חששות של הבאת ילד לעולם… בקיצור לא לצאת מהבית זה ממש ממש קשה בתקופה הזאת . מקווה שבקרוב הכל יעבור מהר ושיהיו רק בשורות טובות 💖

ממש מזדהה איתך... אני בשמירת הריון אמרו לי לא לצאת מהבית בקושי לזוז מהספה או מהמיטה... ממש מזכיר את הקורונה וכמו שאת רשמת באמת צריך להגיד תודה לאל על מה שיש !!! ❤️🙏🏼 כי יש אנשים שגם את זה אין להם... חברה שלי עכשיו עברה הפלה בכל התקופה הקשה הזאת...