אם כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר יסודי והיו מגיעים אלינו ניצולי שואה ומספרים איך שרדו את המלחמה הארורה הזאת בלב שלי חשבתי כשיהיו לי ילדים הניצולים האלה כבר לא יהיו בחיים לספר להם את הסיפור שלהם והם יצטרכו להאמין למשהו שלא ראו היום כשאני אמא בעצמי אוכל לספר את השואה שאנחנו עברנו ואני אהיה מאלה שיגיעו לבית ספר לספר את הסיפור שלי.. לא נתפס!!!!

לצערנו אם לא נמשיך לספר על השואה בעוד שני עשורים לא יאמינו בכלל שהיה שואה.. (כי היום כבר יש אנשים שלא מאמינים שהיה אז בעוד שני עשורים אני לא רוצה לדמיין בכלל) זה מה שהכי מעציב ובגלל זה זאת זכות והחובה שלנו לספר כול סיפור גבורה/של ניצול/של הרוג של השואה וגם של המלחמה הזאת עכשיו. המלחמה עכשיו תיהיה כתובה בהיסטוריה ונכדין שלנו ילמדו על זה וישמעו את הזוועות אך תמיד צריך לזכור גם לספר על כול גיבור שהיה ושיש.

כן ברור אבל אז הבטיחו לנו שזה לא יקרה שוב כי יש לנו מדינה סוף סוף יש לנו צבא עש מי שישמור עלינו כמובן שאת סיפורי השואה אעביר הלאה יש גם סרטים שאפשר להראות לילדים שלנו אבל הפוסט מדבר על זה שהשואה חזרה..

ולא האמנו שדבר כזה יקרה לא בילדות לא בבגרות לא בשום שלב בחיים לא דמיינו שדבר כזה יקרה שוב