אני חייבת לפרוק אני חנוקה כבר. מתחילת המלחמה בעלי פשוט חסר סבלנות אליי, לא מבין את המצוקה שלי והמצב בו אני נמצאת. בימים הראשונים היינו בעוטף וממש מול הבית שלי צצו מחבלים וניטרלו אותם, וחווינו שם פחדים שמעולם לא הכרתי כי עברתי לגור בדרום בגללו. משבת הייתי בסטרס, מבחוץ קפואה אבל מבפנים הכל כואב, רעד בלתי נשלט, דמעות ופחד מטורף מכל הסיטואציה. יש לנו ילדה קטנה וכל הזמן הזה באמת השתדלתי לשדר לה שהכל טוב ולהתנהג כרגיל וכמה שיותר להסתיר את כל מה שאני עוברת. ברחנו משם והגענו להורים שלי, אני מרגישה בנפילת מתח ועדיין למרות שכאן יותר בטוח לנו, אני מרגישה פחדים וחרדות. אני בחודש 7 ובאמת מנסה לשלוט בהכל ולעשות נשימות וכדומה, אבל מה לעשות שהגוף שלי בסוף מגיב לזה איך שהוא רוצה?!! אני מרגישה כל היום נתקפת על ידו, הוא רק אומר לי כמה שאני חרדתית, צריכה טיפול פסיכולוגי, שהוא לא יכול לחיות עם בן אדם כמוני, שאני בן אדם לא אחראי, שיש לי אחריות על ההריון ועל הילדה… ועוד מלא מילים שפשוט נצרבות בתוכי ועושות את זה פי אלף יותר קשה. אני חנוקה מדמעות כבר, כל כך קשה לי עם המצב הזה, הלב שלי כואב, יש לי פתאום קצרים בנשימה או דופק מהיר. מאז המלחמה הזאת חיבוק אחד לא קיבלתי, לרגע אחד הוא לא בא ועטף אותי בחום ואהבה כמו שכל גבר אחר היה עושה. וגם אם הוא מלטף או ״מחבק״ לשניה, זה מרגיש לי הכי צבוע בעולם מצדו. במקום שיתן לי הרגשה טובה וירגיע אותי הוא רק נותן לי הרגשה שאני בן אדם משוגע וחרדתי וצריכה טיפול. מדינה שלמה צריכה טיפול!!!! אני פאקינג אמא, אין פה אמא אחת שלא עוברת לפחות חצי ממה שאני עוברת. למה הוא לא מבין אותי ? מה עשיתי רע בחיים שהבן אדם שהכי קרוב אליי עכשיו שומע שאני חנוקה מדמעות ופשוט בוחר ללכת לישון ולא להתייחס אליי. וכל זה אחרי שפתחתי איתו קודם את הנושא, בעדינות, בתקווה שיעודדד אותי, שירגיע ויחבק. במקום זה רק נזף בי וגרם לי לעוד כאב בנשמה. גם אני לא רוצה להגיב ככה, גם ככה יש לי יסורי מצפון על כל דבר הכי קטן שקורה בין אם זה עם הילדה שמשתעממת, שאוכלת שטויות, שאין לי הרבה תעסוקה בשבילה ושאני צריכה להסתיר ממנה את כל מה שאני חווה ולא תמיד מצליחה ובין אם זה כלפי העובר שלי, שאני לא רגועה כמו שאני אמורה להיות בזמן שהוא מתפתח אצלי בגוף. קשה לי כואב לי בנות. אתן לא מבינות כמה הייתי רוצה יחס אחר מבעלי, אני יודעת שזה היה יכול להקנות לי כל כך הרבה נחת ובטחון וזה פשוט לא קורה.

וואי מצער לשמוע מה שאת עוברת וזה מובן שאת מרגישה ככה. אני גרב במרכז וחווה התקפי חרדה ואני בטוחה שעוד מאות ואלפי אמהות כמוני, אז את שחווית את זה בעוטף..לא צריכה להתנמל על כך. קודם כל תנסי לקחת משהו טבעי להרגעה

ותנסי לדבר איתי שוב בעדינות מחר ולהסביר לו מה שאת מרגישה שיבין שאת לא שולטת בזה

הגברים האלה לפעמים כל כך חסרי רגישות.. אניביליתי יומיים בחדר לידה ביגלל זירוז שלא התפתח.. ורק בעלי היה איתי כי זה היה שבת, ותנחשי מה הוא עשה כל הזמן הזה, נירדם בכורסא לידי ואפילו נחר לו בכיף שלו.. אין לי מילים לפעמים הם ממש לא רגישים למצב, ומה נראה לך שהוא חשב אם לחבק אותי בזמן שאני אשכרה מחכה ללדת יומיים אני באותו חדר בקושי חיבוק/עידוד.. העבודה הזו עשתה אותו ממש מחוספס...

מציעה לך לפנות לגורם מקצועי בשביל לקבל תמיכה נפשית לפחות זה ...

תשמעי זה לא חדש שגברים ונשים זה כולכך שונה ולא אותו הדבר הם מאוד טכניים מולנו אנחנו הרבה יותר רגשיות ולבביות והם הפוך מאיתנו תחשבי שאין אישה שלא חווה מקרים של חוסר רגישות מצד בעלה זאת פשוט עבודה שצריך ללמד את הבעל להיות עם רגש וחמלה.. אז אל תתרגשי מידי❤️ דבר נוסף זאת תקופה מאוד לא נורמאלית אחד בתוך השני יותר מידי והלחץ והמראות והחוויות והשמועות החדשות הבלאגן הכל הכל יוצר פשוט לחץ! אז הכל טוב אצל כולם זה ככה ..🤭 כל מה שלא נורמלי היום ובתקופה הזאת נורמאלי! במקרה של דיבור לא רגיש מצד בעלך לדעתי כן חשוב להעמיד אותו במקומו ולדרוש יותר רגישות כלפייך בתקופה הזאת הריון וזמן מלחמה בהצלחה אהובה 🥰❤️

תודה רבה אהובות🙏🏻❤️❤️❤️