שבוע 31. פתאום הכל נראה קטן ולא חשוב. פתאום לא אכפת לי איזה בגדים אלבש בחורף ומתי אעשה הזמנה משיין. לא אכפת לי מהצילומי הריון שהיו אמורים להיות השבוע וזה כל מה שעניין אותי בחודשיים האחרונים. לא אכפת לי מאיפה אעשה את הברית, ומה אלבש. כל מה שאכפת לי זה השאלה האם אי פעם נוכל לחזור לחיות רגיל. האם אי פעם נוכל לחזור לאהוב את מה שאהבנו לעשות, מבלי לחשוב על אלו שהחיים שלהם מצולקים לנצח? הבנות המסכנות שלקחו להן את הנפש באכזריות, שבטח מתפללות שזה יגמר ולא יודעות אם כבר עדיף להן למות. הילדים שלא מבינים שום דבר ופתאום רואים את כל הזוועות שאף אחד לא מאחל לעצמו לראות באף גיל. אני כל אך מפחדת ללדת את הילד שלי לעולם הזה. אני מאמינה שכל מה שהשם עושה הוא לטובה, ועם ישראל, בצער רב , היה צריך שזה יקרה. רגע היסטורי שאף אחד לא האמין שזה יקרה בדורו. מתפללת שנצליח להתאושש אפילו קצת כדי להיות חזקות כמו שאמא צריכה להיות.

וואו לגמרי! פתאום לא אכפת לי מכלום, לא צריכה שום דבר רק מחכה לבשורות טובות מהשבויים והשבויות, ושכל החרא הזה ייפסק.

פתאום אני מתחילה לפחד שאני עומדת ללדת בן ושבעתיד הוא יצטרך להיכנס להילחם

בול!

כל כך ככה. מכניס לפרופורציות. כתבת מושלם❤️🙏🏼

ואו לגמריי הוצאת לי את המילים מהפה כל דבר מתגמד ליד סיפורי הזוועות שהיו פה שה׳ יתן לכולנו לידה קלה בידיים מלאות ותינוק שיוולד לשלום עולמי בע״ה